יש בכלל סיבה להצביע?

יש מין ריטואל כזה, קצת מאוס, של נזיפה באזרחים שלא מצביעים בבחירות. אני רוצה לומר לך, גם אם זה יתייג אותי כאדם חסר אחריות וכסכנה מהלכת על שתיים לדמוקרטיה, שבעיניי זה ממש בסדר לא להצביע. אני דווקא מתכוון לנצל את זכותי הדמוקרטית, אבל כבר מתחרט מראש שאעשה זאת.

אני יודע שהמפלגה שאבחר בה תאכזב אותי, שהיא תשכח אותי כבר בשעה 22:01 ב-10 בפברואר. אני יודע שהמפלגה הזאת משקרת לי ביודעין, שהקמפיין שלה רואה בי אדם רפה שכל שיכול לצרוך רק סיסמאות פשטניות ושקריות. מצד שני, אני גם יודע שאי אפשר לצפות שפוליטיקה תהיה עסק טהור ונקי, ולכן אני בכל זאת הולך בקלפי. אבל אני מכבד את אלה שמאסו במשחק הפוליטי. יותר מזה: אני מעדיף שאנשים בלי דעה מגובשת לא יצביעו. גם כך, יותר מדי אנשים – כמעט כולם, למעשה - מצביעים על פי השקפות שטחיות. אני מעדיף שהשאר יישבו בבית מאשר ישחזרו דאחקות סרות טעם, כמו שבעה מנדטים לגמלאים. עדיף שמי שלא יודע למי להצביע ינצל את היום לשופינג, זה חשוב לכלכלה.

אנשים רוצים שינוי, אבל לא רוצים לשנות. בדיוק כמו שכולם רוצים שמישהו יראה במלחמה לערבים מה זה, אבל לא רוצים ללכת למילואים. כמו בבחירות המקומיות, כך גם בבחירות הכלליות - לכו להצביע או סתמו את הפה. מצידי שאנשים יצביעו למפלגה שמאמינה שחייבים לאכול קרטיבים רק בטעם לימון, רק שיצביעו. שיבינו שיש קשר בין חובה אזרחית פעם בכמה שנים ובין הזכות לקטר כל ערב שישי בסלון עם חברים. אתה ואני זה לא דוגמא, גדלנו במדינה דמוקרטית ואנחנו עובדים במקצוע שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אבל טלי אשתי מלמדת בבאר שבע אזרחות ילדים שחושבים שזכות הדיבור מגיעה רק ליהודים ושפוליטיקה זה מילה גסה. הילדים האלה חייבים להבין (דווקא מפני שרבים מהם הגיעו מחבר העמים) שיום בחירות הוא יום חג. לאדם, לאזרח ולמדינה (DJ, עכשיו תשמיע את ההמנון).

אתה מדבר בקלישאות וזה לא מתאים לך. אתה אומר שחשוב להצביע, אבל לא מסביר למה. אתה אומר שלהצביע זה להשפיע, אבל לא מסביר איך בדיוק משפיעים. אולי כי אין הסבר כזה. כשציפי לבני מבקשת שיצביעו לה כדי שתקים ממשלת אחדות (תגיד, למה משלמים לאדלר הזה כל כך הרבה כסף?), כשההבדלים האידיאולוגיים מיטשטשים, כשממשלת מרכז שמאל יוצאת לשתי מלחמות, קצת קשה לשכנע שהצבעה במקום המטורף הזה תשנה משהו. ובכלל, אני יודע שצריך לקבל שהמשחק הפוליטי מלוכלך ושאי אפשר אחרת, אבל מהמערכת הפוליטית בישראל נעלמה לחלוטין היומרה לספק לאזרח תחושה מינימלית שלמישהו מנבחריו אכפת ממנו. התהליך שהשאיר בבית 37 אחוז מהבוחרים בבחירות הקודמות הוא אמיתי ויש לו סיבות עמוקות. לכן, קמפיינים נגד אדישות פוליטית ברגע האחרון לא יעבדו, בעיקר כי הם לא מופנים לצד הנכון. קהל היעד של קמפיין כזה צריך להיות 120 הנבחרים.

ראשית אקסיומה: אלי ישי יביא 101% מקהל הבוחרים של ש"ס ויהדות התורה תביא (כך על פי מקורות זרים) כמה מצביעים שנמצאים שנים ארוכות בעולם שכולו טוב. עכשיו צריך הציבור החילוני לשאול עצמו האם הוא רוצה לנסות ולדלל את כוחן של המפלגות הדתיות, או להמשיך לתהות למה אין רכבת בשבת. נמשיך ברשותך: אנשים אומרים שליברמן מפחיד אותם (השד יודע למה) אבל לא מוכנים ללכת לקלפי כדי לחסום את גוש הימין. אנשים כאן (ואתה בתוכם) רוצים הוליווד, אמריקה, קמפיין כמו של אובמה. אבל פוליטיקה ישראלית היא לא הבית הלבן וכאן אין את ג'וש ליימן שכולכם בוואלה! חולמים להיות כמוהו. דרך אגב, מר הירש, גם הדיאלוגים בבית הלבן האמיתי לא נראים כמו הבולשיט של ארון סורקין.

א. ג'וש ליימן מבוסס על דמותו של ראם עמנואל, ראש הסגל הנוכחי של הבית הלבן. ב. לפחות לטעמי, הבית הלבן רק השתפרה ברגע שסורקין הלך להסניף במקום אחר. ג. אולי אני רוצה הוליווד, אבל אני גר במודיעין. ד. שוב, אני דווקא מצביע. ה. למרות כל מה שאמרת, חבל שאין לי ביצים להישאר בבית.