שולטטט: באינטרנט, בנט כבר ניצח את הבחירות

מאז שהגיח לחיינו היה נתניהו הקריטריון שעל פיו נמדדה כריזמה של פוליטיקאים. בבחירות האלה, בפעם הראשונה, קם לו מתחרה ראוי. הוא מצחיק, נגיש וסחבק - ולא, ממש לא מדובר בבוז'י

"זה........ הליכוד", נוהם נתניהו בקול מצמרר ועמוק כמצולות, ומניח בקבוק על הדוכן. "וזה....... השמאל", מניח עוד בקבוק באיטיות, והקהל עוצר את נשימתו בציפייה. לאן יתגלגל משל הבקבוקים המרתק הזה? נתניהו, בפנים חמורות כשל נביא זעם תנ"כי, ממשיך ומדגים בבקבוקיו כיצד הצבעה לכל מפלגה אחרת מהליכוד תמיט עלינו אסון, ומרעים בקולו לסיום: "נמשיך לעמוד בגאון, בגאווה ובחוכמה!". הקהל מתעלף.

קאט לנפתלי בנט: יושב לו בלי פאתוס, בלי קדושה, ליד שולחן פלסטיק מוקף חברים ופעילים. נינוח וידידותי, הוא שולף שלושה בקבוקים ומסביר בשפת בני אדם את הגרסה שלו למשל הגושים של נתניהו. זה לא נאום זעם שיורד ממרומים עם ברקים וסופות זהב, זה דיבור לחבר'ה. אותם בקבוקים, אותו שטיק, שני קצוות על סקאלת הדיסטנס החברתי בפוליטיקה הישראלית. שני מלכי יח"צ, ונראה שאחד מהם הולך ומאבד את כתרו. והמישהו הזה יושב על סוס.

מתוך עמוד הפייסבוק של נפתלי בנט (אתר רשמי , פייסבוק)
בתמונה: החבר הכי טוב שלכם (תמונות מתוך עמוד הפייסבוק של בנט)

"גולשים, אני אוהב אתכם"

במשך שנים דיברו על הכריזמה של ביבי. דמות של אריה שרמנטי, עם קול עמוק וחצי חיוך גברי, מרוצה מעצמו; עם גוף אשר ברזונו כמו גם בשמנמנותו תמיד נראה חסון, ותנועתו איטית ואבהית. גם שונאיו נאלצו להודות שיש משהו כמעט קולנועי בדמותו של האיש הזה, גם אם בסוף הסרט הזה כולם מתים. "הוא קוסם", אמרו עליו, מי בעצב ומי בסיפוק. שאר הפוליטיקאים נמדדו ביחס לאמת המידה הנתניהואית, "הוא אולי לא כריזמטי כמו ביבי, אבל..." ואז קשקוש זניח כלשהו על חזון.

אבל בשנתיים האחרונות הופרעה מלכות הכריזמה של ביבי. על האריה המלכותי והזחוח מטפס לפתע אוגר קטנטן, זריז וסימפטי. האוגר הזה הוא נפתלי בנט, והכריזמה החדה שלו חפה מכל גינונים מלכותיים. הוא לא אבא, הוא אח. את הקול העמוק והגברי החליפו סרטונים מצחיקולים על היפסטרים, את המיליטנטיות של טנקים ופגזים החליפה מיליטנטיות של שמחת מילואימניקים בחדר אוכל. זו כריזמה מסוג חדש, נגיש, נייד, אינטראקטיבי, שמתאימה בדיוק לעידן הרשתות החברתיות, עידן שבו סוגדים לילדוני יוטיוב חצופים במקום להמפרי-בוגרטים מסוקסים במעיל גשם.

ובאינטרנט, בנט כבר ניצח. העבודה הווירטואלית שלו היא יצירת מופת, ששאר הפוליטיקאים לא מגרדים לה את הזנב, ולא משנה כמה יועצי תקשורת יתפרצו לתוך משרדם בזעקת "היריב שלך אמר משפט טיפשי, חייבים להעלות על זה לפייסבוק מם מאולץ". אצל בנט זה מרגיש טבעי. שפת האינטרנט היא שפתו. בראש ובראשונה, מכיוון שהוא מבין את החשיבות של הפייסבוק כ"שובר דיסטנס" בין נבחר ציבור לאזרח, והוא משתמש בו כדי להיראות נגיש לבוחריו, ברמת ה-BFF כמעט.

מתוך עמוד הפייסבוק של נפתלי בנט (אתר רשמי , פייסבוק)

בעוד שאצל פוליטיקאים אחרים אפשר להרגיש שאת הפוסטים כותב להם איזה יחצ"ן בתשלום, את הפוסטים שלו – במיוחד אלה האישיים יותר – ניכר שבנט כותב בעצמו. הוא כותב על המשפחה שלו, על אשתו, על משהו מצחיק שקרה אתמול בבית, על ציור יפה שציירו לו הילדים; הוא מפתיע את גולשיו בפוסטים בסגנון: "נתקעתי עם חלון של שעתיים בעבודה, תשאלו אותי שאלות כדי להעביר את הזמן", ואז עונה על כולן, גם על שאלות שעוסקות במספר הנקניקיות שיש בחבילת נקניקיות. כשאחת הגולשות כתבה לו לפני זמן מה שהיא רוצה להגיד לו שהיא אוהבת אותו, אבל חוששת להעליב את אשתו, הגיב לה בנט: "אז אני אגיד את זה במקומך: א נ י א ו ה ב א ו ת ך !!!".

שום מנהל פייסבוק בשכר לא היה מרשה לעצמו לכתוב דבר כזה בשם ראש המפלגה, אבל בנט מרשה לעצמו ועוד איך, מרעיף הצהרות אהבה אינטימיות על הגולשים, והם נמסים ומלייקקים בהמוניהם. ומרוב סחבקייה, מי בכלל זוכר שבנט הוא פוליטיקאי רב כוח, או שהיו לו התבטאויות גזעניות? הרי הוא החבר הכי טוב שלי, אתמול הוא עשה לי לייק והקדיש לי תמונה מצחיקה. ועל החברים שלי אני סומכת בעיניים עצומות.

נפתלי בנט, מגן האזרחים הערבים

אישיות האינטרנט של בנט משדרת תשוקה. הוא מסתער קדימה, מתנפל על הגולשים, מפציץ בפוסטים, מסתחבק עם מגיבים, תולה בעצמו את השלטים אצלם בבית, והכל בזמן שהמתחרים מודדים עניבות במשרד ושולחים מישהו אחר לעשות קופי פייסט להודעה לעיתונות בפייסבוק. זה, בכל אופן, מה שאישיות הרשת שלהם משדרת: ריחוק. הפייסבוק הוא בידיהם כלי ממלכתי, צינור להעברת הודעות. עבור בנט, הפייסבוק הוא כלי להפוך את הגולשים לשותפים וירטואלים בהוויי החברתי של מפלגתו, שם תמיד "שמייח".

כשבנט יוצא למסע תעמולה בגולן, הוא אוסף בטרמפ כמה בנות, מצטלם איתן ומתבדח על כך שבנסיעה ערך להן חידון מתיש בהיסטוריה עד שהן החרטו שנסעו איתו. וכשהוא מבקר במג'דל שמס, הוא מקפיד לצלם סרטון ביתי שלו עושה חיים עם המארחים. ולפעמים הוא סתם מעלה תמונה שלו, של ינון מגל ושל איילת שקד משתובבים יחדיו בפיינטבול. כי לפעמים הם גם סתם חבר'ה מגניבים שעושים דברים מגניבים. ואתם פשוט מתים לבלות בחברתם.

אמנם לא הכל כיף ופיינטבול בבית היהודי, אבל גם כשהשערוריות מכות במפלגה, בנט יודע לנצל את רשת כדי לסובב אותן לצד השני: כשהושמעה למשל ביקורת על תוכניתו לתת לאיילת שקד את תיק ביטחון הפנים – מהלך שיכול היה להפוך בקלות לבדיחת אינטרנט ממושכת על חשבון הבית היהודי – בנט הזדרז לכתוב פוסט ארוך ומרגש, שבו הוא הופך את הביקורת לסוגיה פמיניסטית, כשהוא על תקן האביר שנלחם על העצמה נשית. בעידן של רגישות מגדרית כה גבוהה בעולם הרשתות החברתיות, איך לא תעשו לייק לפוסט שכולו גירל פאוור?

פרשת "גנבי הרכב הערבים" זכתה לטיפול בנטי כפול: מצד אחד, פוסט לוחמני נגד העיתונאי דרור פויר, שבו בנט מכריז עליו כשקרן (פלוס פוסט "והנה כתב התביעה נגדו, תעשו לו לייק!"), ומצד שני – הפיכת הציטוט המושמץ לזהב אלקטורלי: בנט הזדרז לפרסם פוסט בערבית שקורא לאחינו הערבים לתמוך בו בנושא האכיפה ביישובים ערביים, וגם שיתף כתבה מוואלה שבה אחמד טיבי מתלונן על האלימות הגואה שם. "תכל'ס, צודק", כתב בנט בפשטות מעל הכתבה. ולפני שהספקתם למצמץ, כבר הפך יו"ר הבית היהודי למגן האזרחים הערביים, כשאחמד טיבי בכבודו ובעצמו משמש לו כממליץ. בזמן הזה הליכוד בקושי הספיק לרפרש עוד פיסקה משעממת על ציונות.

שקט, מנמנמים

ובינתיים במחנה היריב, השמאל עדיין לומד איך ללכת. דווקא השמאל, זה ששולט ביד רמה על מוסדות הסאטירה והבידור בישראל, מגיע לקמפיין האינטרנט שלו כתינוק בן יומו שעדיין עטוף בסמרטוטי תעמולת ניינטיז שבקושי מכסים לו את החריץ. יובל בן עמי כבר כתב טקסט מצוין על חולשות הקמפיין של המחנה הציוני במגזין "שיחה מקומית", וזה אכן פלא: הרי כל אידיוט במבוא לשיווק ופרסום יודע שכדי לשפר תדמית של מוצר צריך להפוך את החיסרון שלו ליתרון, לתמרן את נושאי הדיון ובעיקר – להוביל את השיח ולא להיגרר אחריו. כל יחצ"ן מתחיל היה אומר לכם, למשל, שאם כולם כבר יורדים על בוז'י שהוא חנון – אדרבא, תשתמשו בזה, תהפכו את זה לנקודת החוזק שלכם, או לפחות תפגינו קצת הומור עצמי בנושא. ציפי מפחידה מדי? מעולה, תייגו אותה כעוצמתית והסתערו על המתחרים בלי רחמים. ולמען השם, אל תחכו שביבי או בנט יוציאו סרטון מגניב כדי להכין לו "סרטון תגובה" – קחו כבר את המושכות לידיים ותובילו אג'נדה, ותנו לאחרים להיגרר אחריכם בקול תגובה חלושה.

שם המשחק הוא אישיות, וברשת אנחנו אלה שבוחרים איך לצייר אותה. ביבי ובנט (וגם דרעי) כבר בנו אישיות אינטרנטית שקשה להתעלם ממנה. אצל השמאל, למעט הבלחות עצמאיות של סתיו שפיר שמשום מה לא מנוכסות לקמפיין (הלו? יש שם מישהו?), עדיין מסתובבים עם עניבה מעומלנת ופרצוף של כלום ומצטטים סיסמא מנוכרת מהקומוניקט. מי הם ציפי ובוז'י באמת, כאנשים? אין לאף אחד מושג.

נכון, זירת האינטרנט היא לא הזירה היחידה במערכת בחירות, וקשה להכריז עליה כעל אינדיקציה מובהקת לדעת קהל. אבל היא הולכת וצוברת כוח עם השנים, והפכה לפקטור משמעותי בתחום התעמולה. בזמנו, למשל, פרשנים העריכו שעבודת האינטרנט האינטנסיבית של ברק אובמה הביאה לו את הניצחון. זוכרים את הימים שהיינו מחכים עד שבועיים לפני הבחירות כדי להיחשף לקרקס התשדירים וההכפשות? כיום, בזכות האינטרנט, המוח שלנו זוכה להישטף במשך חודשים ארוכים בתשדירים אגרסיביים, ולתקופת ה"שבועיים לפני" אנחנו מגיעים כבר רוויי דימויים, סלוגנים ודעות מגובשות. בנט עובד קשה – ונכון – כדי להשתלט על המרחב הזה, מצויד בחיוך, תמונה של הילדים ודבר-תורה טרחני על ט"ו בשבט. יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, בנט הספיק ללמד את כולנו שיעור במדיה חברתית. וכשאוגר שואג, מי לא יירא?

ונסיים בבדיחה: