המלחמה נגד שיכרון הכוח של הליכוד

חברי הליכוד השוו את תומכי V15 לסוכנים זרים, לוחמי דאעש ופושעים במקום להתעסק בשאלות הקשות של הציבור. אחרי שהעתירה שהגיש הליכוד הוסרה, מתמקדים בארגון במטרה אחת: להחליף את השלטון

בלב המשחק הדמוקרטי עומד שחקן אחד חשוב בלבד: אנחנו, האזרחים. זה לא משנה אם זו ארצות הברית, יוון, איטליה, גרמניה, ספרד או ישראל - אנחנו הכי חשובים. יש בינינו הסכמה איך חוקי המשחק צריכים להתקיים, מה מותר ומה אסור, ואנחנו מאשרים את ההסכמה הזו יום-יום, שעה-שעה בעמידה ברמזור, בתשלום מסים, בפתק בקלפי. לפני שלושה שבועות החל לתקוף את ארגון V15 – ניצחון 2015 שלטון ששכח את זה.

אם אי פעם תהיתם איך זה מרגיש כשהשלטון תוקף אותך, אוכל לומר לכם שהתחושה היא מורכבת. יש בזה משהו מדרבן. אתה מבין שאתה במלחמה אמתית על האופי של המדינה הזו, ואסור להפסיק עד שמנצחים. גם אסור להישבר. אתה חייב להאמין שהכול יהיה בסדר. אתה יודע שאתה צודק ולא עשית שום דבר רע, ויש כל כך הרבה מתנדבים שהגיעו למשהו שעשית. אם תמצמץ, הם גם ימצמצו, ייבהלו ויפסיקו להתנדב. הסעתי מתנדבת לביתה לאחר יום ארוך של שיחות טלפון לפונים חדשים ודפיקה על דלתות, והיא שאלה אותי אם ננצח. בשביל האנשים הללו אסור להיבהל.

אם חושבים על זה, המקום שניצחון 2015, עם עשרות אלפי מתנדביו, עמד בו בשלושת השבועות האחרונים, הוא פשוט מטורף. תנועה אזרחית בת חודשיים זוכה לטיפול בהלם ממפלגת השלטון הנוכחית של ישראל. הליכוד ראה דם בעיניים, רץ קדימה באמוק, וכל זאת רק כדי להבטיח שלא יהיה ולו איום אחד על המשך השלטון שלו בישראל. זו לא התנהגות שאני כאזרח מצפה ממפלגה היושבת בשלטון כל כך הרבה שנים.

קמפיין הבחירות של המחנה הציוני ()
"דפקנו על יותר מ-60 אלף דלתות". קמפיין v15

ניצחון 2015, או V15, אני מניח ששמעתם את השם. אם לא, נעים להכיר, אנחנו תנועה אזרחית לעידוד הצבעה לטובת החלפת השלטון. אנחנו דרדקים במונחי עשייה אזרחית בישראל. התחלנו ב-6 בדצמבר 2014, כשאיתמר ויצמן, חבר שלי, פרסם סטטוס בפייסבוק שבו הוא הציע שנפעל לעידוד הצבעה במקומות שבהם הפעילות הזו תוביל להחלפת השלטון. קראתי, חייכתי, שלחתי לו הודעה. באותו ערב עשינו שיחת סקייפ, החלטנו מה השם, מה המסר, עיצבנו אסטרטגיה ראשונית ויצאנו לדרך. תוך פחות מ-24 שעות 20 אנשים ביקשו לבוא למפגש ראשון, עוד יום עבר והמספר כבר נשק ל-70, ולמפגש שהתקיים ארבעה ימים אחרי אותה שיחת סקייפ הגיעו 350 מתנדבים. שבועיים רצנו בין תומכים ופגישות, בנינו רשת ראשונית של פעילים, השגנו תרומות ובנינו שיתופי פעולה. העיקרי שבהם הוא עם תנועת "קול אחד", הם הקשיבו לחזון שלנו, הציעו לנו סיוע משפטי, לוגיסטי וגישה לתורמים שלהם. משם הסיפור גדל.

היום "ניצחון 2015" בפריסה ארצית עם צוותים ברחובות, רמת גן, כפר סבא, רעננה, ירושלים, באר שבע, תל אביב, הרצליה, חיפה, פרדס חנה ועוד. יותר מ-30 אלף איש פנו אלינו וביקשו להתנדב. נכון לכתיבת שורות אלו דפקנו על יותר מ-60 אלף דלתות. כל אותם עשרות אלפים שהגענו אליהם התחייבו להצביע למען החלפת השלטון ולהביא חברים נוספים למטרה. אם תהיתם איך מרגיש שינוי, בואו להתנדב אצלנו, אתם תגלו אנשים שהאש חזרה להם לנשמה. האש הזו היא מה שהבהילה את הליכוד, את הבית היהודי וכל מי שבחר ללכלך עלינו.

חייבים להאמין בשיטה

אחרי מסיבת העיתונאים ההזויה של הליכוד, הבנתי שבשבילם אתה לא פונקציה אם אתה לא משלהם. זה לא שינה שהיית בצופים, הלכת לצבא, התנדבת בזמנך הפנוי. זה לא משנה שאתה משלם מסים בזמן, שתמיד הצבעת, שתמיד היית שומר חוק, שהקפדת על בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לא משנה שהכרת את המדינה הזו ברגליים, שקברת כאן חברים, קרובי משפחה, שהשתתפת בטקסי יום הזיכרון והלכת בכל אותם נתיבים שהופכים אותנו לאומה. כל הדברים הללו ממש לא רלוונטיים. מה שרלוונטי הוא שהם רוצים לשמור את הכוח שלהם והם שוכחים אותך בדרך. ככה מצאתי את עצמי, עם כל חברי ניצחון 2015, במלחמה א-סימטרית שכל מטרתה לשמר את שיכרון הכוח של הליכוד. בשלושת השבועות האחרונים התחוור לי שכל מה שיש לנו כאזרחים הוא להאמין בשיטה, להאמין באיזונים והבלמים שמרכיבים את הדמוקרטיה הישראלית ולפעול בשביל שיהיה כאן טוב יותר.

ובאמת זה מה שקרה. הרשות השופטת רמזה לליכוד שכדאי למשוך את העתירה ופשוט ככה, ניצחנו. שלושת השבועות האחרונים חיזקו אצלי, אולי יותר מכל, כי אנחנו האזרחים יותר חזקים מכל דבר. שאם אנחנו בוחרים להתאגד ולהתארגן, ולהזכיר לשלטון שאנחנו הדבר האמתי ולא הם, אז הדברים יזוזו קדימה. נבחרי הציבור צריכים להציע מצע, לפעול בשבילנו ולהוכיח לנו יום-יום, שעה-שעה, שהם עשו יותר בשבילנו מאשר בשביל עצמם. שהם פועלים לממש את תפישת העולם שבעבורה בחרנו להטיל פתק ולתת להם את תמיכתנו. זו המשמעות של פוליטיקה, זו המשמעות של נבחרי ציבור. להיכנס לזירה ולהיאבק לא בשביל הכיסא, אלא בשביל האזרחים. אם הם לא עומדים בזה, הם צריכים לענות על השאלות הקשות שאנחנו נציב. זו מהות כל הדברים.

בשבועות האחרונים ראיתי איך מפלגת הליכוד ניצבת במבחן שבו היא צריכה לבחור בין לעמוד מול השאלות הקשות שאנחנו מציבים - האם לא נכשלתם בכלכלה? האם לא נכשלתם בבריאות? האם לא נכשלתם בדיור? - לבין להתחמק. מפלגת השלטון, התברר לי, מעדיפה לתקוף ולהסיט את השיח למקומות אחרים. כאשר התעמתתי ברדיו עם חברת הכנסת מירי רגב, למחרת היום שבו השוותה אותנו בווידאו מחליא ללוחמי דאעש ורמזה שאנחנו סוכנים זרים ופושעים, הצבתי בפניה שאלות קשות. למצער היא העדיפה לצרוח שאני אנטי-ציוני שוב ושוב ושוב, ולא לענות לגופו של עניין. אחר כך התלוננה שאני לא נותן לדבר. הדוגמה הקטנה הזו, מקרה בודד מתוך עשרות בשבועות האחרונים, כולם על ידי נבחרי הליכוד וארגוני ימין שונים, הם תזכורת למה אנחנו בדרך לניצחון. שלטון שבוחר לברוח ממתן תשובות טובות לשאלות קשות, שנבחרי הציבור שלו מעדיפים להסית במקום לתת דין וחשבון, הוא שלטון שעדיף להחליף.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד