הגיע הזמן לשתף את הערבים בממשלה

הרוב היהודי ראה ורואה בערביי ישראל אזרחים סוג ב'. 20 שנה אחרי תור הזהב בממשלת רבין, יש הזדמנות לנציגי המגזר, בראשות הרשימה המשותפת שדורשת שיח אזרחי חדש, להשתלב סביב שולחן כיסא המנהלים של המדינה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

רצח ראש הממשלה יצחק רבין לפני 20 שנה היווה גם פעולת הרתעה נגד הרעיון של ברית פוליטית בין מפלגות ציוניות למפלגות ערביות. המסר היה ברור: מנהיג שיעז לכונן ברית פוליטית עם הערבים, במיוחד אם במטרה לקדם שלום תמורת שטחים, עלול לשלם על כך בחייו.

מאז ימי ראשית המדינה ועד שרבין שב לראשות הממשלה ב-1992, איש לא שאל לדעתו של הציבור הערבי בעניינים מרכזיים כשוליים: אם ומתי לצאת למלחמה או להפסיקה; כיצד ואיך לפתח את הכלכלה; מה בין דת ומדינה; ומה ואיך ללמד בבתי הספר, ועוד. ההתעלמות לא עצרה גם בענייניהם המובהקים של האזרחים הערבים והיישובים הערביים. ההחלטות התקבלו בשבילם על ידי הריבון היהודי, משל היו נתינים.

הפגנה נגד מבצע צוק איתן, חיפה (ערן גילווארג)
לא שאלו את הערבים אם ומתי לצאת למלחמה. הפגנה נגד "צוק איתן" בחיפה, אוגוסט 2014 (צילום: ערן גילווארג)

הדרת הערבים היתה פרקטיקה כמעט טבעית, גם אם לא מדיניות סדורה, שכן הרוב היהודי ראה - ועדיין רואה - את הערבים כמשהו שבין אזרחים מדרגה שנייה לבין אורחים הכופים את נוכחותם על בעל הבית. היהודים גורסים, במקרה הטוב, שלא חשוב מה ייאמרו הערבים בענייני המדינה השונים - ובמקרה הרע, שחשוב שבכלל לא יאמרו כלום, שהרי עמדתם נוגדת בהכרח את הטוב הציבורי. כלומר היהודי.

אותו רוב דורש הכרת תודה מצד האזרחים הערבים על אזרחותם הפורמלית-החלולה; על הזכות לתנועה, לנהיגה; ועל בתי הספר וקופות החולים. שיגידו תודה וישתקו. כאן כבר יש להם יותר משיש לאחיהם במדינות ערב. לקחת חלק בקבלת החלטות? הנטרפה דעתם?

ואז, ב-1992 הגיע רבין עם רעיון "חתרני", שלפיו "אזרח הוא אזרח הוא אזרח". הוא כונן שותפות פוליטית דה-פקטו עם חד"ש ומד"ע כגוש חוסם כדי לזכות בתמיכה של רוב ישראלי להסכם מדיני, ולראשונה נתן לגיטימציה אמתית לקול הערבי. זה היה ה"פשע" שעליו שילם בחייו.

למרות שנהוג לדבר על ממשלת רבין השנייה כתור הזהב של יחסי המיעוט הערבי והמדינה, חייבים להודות שהשותפות ממנה נהנו אז הערבים הייתה מוגבלת מאוד. התקיים דיאלוג עם המנהיגות הערבית בכל הקשור לצרכי היישובים והקהילות, והיו גם השקעות ענק בפיתוח ובצמצום פערים. אבל הדרך לשותפות שוויונית מהותית שפירושה כיסא סביב שולחן המנהלים של המדינה, הייתה עוד ארוכה.

מהימין הקיצוני ועד לפיד: מסע ההכפשה הצליח

הסכמי אוסלו היו עבור הימין הקיצוני צלצול השכמה והאות למאבק בלגיטימציה שניתנה לערבים להשפיע על עתיד המדינה. מאבק שמשך שני עשורים ולבש צורה של מסע הכפשה שיטתי כלפי המנהיגות הפוליטית הערבית. מה לא נאמר על נבחרי הציבור הערבים: שהם לא מייצגים את בוחריהם, קיצוניים, חותרים תחת אושיות המדינה, לא מקדמים את הציבור הערבי ואפילו פועלים נגדו, עוסקים רק בכיבוש ובסכסוך ולא בנושאים אזרחיים, ועוד ועוד. הכול כדי למנוע ברית פוליטית נוספת עם הציבור הערבי, כזו שתוכל לקדם שלום לצד צדק חברתי.

האסטרטגיה הזו הצליחה בגדול: "רוב יהודי" שהחל כדרישה להכרעה ב"שאלות קיומיות", הפך לדרישת יסוד בכל החלטה, מרכישת צוללות ועד מחירי העגבניות. הציבור היהודי, על מנהיגיו, כולל אלו בגוש המרכז-שמאל, הפנימו את התעמולה, ואין טובה מהתבטאותו האומללה של יאיר לפיד במוצאי הבחירות הקודמות כדי להמחיש זאת: "לא נרכיב גוש חוסם עם הזועביז".

עתה, לראשונה זה שני עשורים, יש סיכוי לשבירת מעגל ההדרה בזכות שתי התפתחויות דרמטיות: הימין הקיצוני, האנטי-דמוקרטי, שבא לקלל, יצא מברך. במקום להכחיד את הנוכחות הערבית בכנסת באמצעות העלאת אחוז החסימה, נראה שזו תגדל באופן משמעותי. האיחוד מחשמל את הרחוב הערבי. סקר שערכה קרן אברהם מנבא שהאיחוד צפוי לא רק לבלום את הירידה באחוזי ההצבעה של הערבים, אלא להביא לעלייה של כ-10% ולהגדיל משמעותית את כוחו הפוליטי של המיעוט הפלסטיני בישראל.

ועוד חשוב מכך, בראש הכוח הזה עומד מנהיג שלדבריו שואף להשפעה ממשית. המסר העולה מדבריו של היו"ר איימן עודה הוא כי הוא ומפלגתו לא יסתפקו עוד בפוליטיקה ריאקטיבית של מחאה והתרסה ("הממשלה תחליט ואנחנו נצעק"). הוא דורש שיח אזרחי ושותפות בהחלטות הנוגעות למיעוט הערבי בתוך כלל אזרחי המדינה, מבלי לוותר על תביעותיו הלאומיות. סקרים שפורסמו לאחרונה מראים כי רוב גדול בציבור הערבי תומך בגישה זו.

הכותב הוא מנכ"ל משותף בארגון "יוזמות קרן אברהם" לקידום חיים משותפים בין יהודים לערבים בישראל.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד