העם אינו בשל לממשלת שמאל

המחלוקת בין השמאל לימין חדה היום כפי שהיתה בזמן רצח רבין לפני 20 שנה. בנוסף, חלו תמורות בשטח שמרחיקות את הפתרון המדיני שהשמאל מציע. לכן, הסיכוי שהרצוג יקים קואליציה קלוש

זוכרים את מטבעות הלשון: "גבולות 67'", "שתי מדינות לשני עמים", "קידום המשא ומתן", "שלום"? כל אלו מונחים שבעבר הגדירו את מחנה השמאל בישראל וחלפו מעולמנו. יש הטוענים (בעיקר אנשים מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית) שעם היעלמותם של מונחים אלו מהשיח הציבורי היטשטשו אף ההבדלים בין שמאל לימין וכיום ניתן לדבר על מרכז ועל ימין כעל הגורמים העיקריים במפת הפוליטיקה הישראלית.

נכון הוא שמאז רצח יצחק רבין, פרוץ האינתיפאדה השנייה שגבתה חייהם של למעלה מאלף ישראלים, והזינוק הדמוגרפי שחל באוכלוסייה היהודית המתגוררת ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, איש לא מדבר כיום על תהליך שלום. המושג שמאל הפך במקרים רבים למושג נלעג שהשימוש בו עלול להבריח את קהל הבוחרים. אבל מתחת לפני השטח ולכל הספינים, מסתתרת מחלוקת אמתית בין הימין לבין ה"מחנה השני" החושש לכנות עצמו שמאל. המחלוקת הזאת היא ברורה וחדה היום לא פחות אם לא יותר מאשר לפני 20 שנה. היא תוצב לפנינו במלוא כוחה ביום הבחירות ובהכרעה בין ביבי להרצוג.

בוחרים המתכוונים להצביע לכולנו, ליש עתיד ובמידה מסוימת לש"ס, לוקחים בחשבון שמפלגות אלו עשויות להצטרף לקואליציה שאינה מבקשת רק לנהל את הסכסוך אלא מבקשת לנסות ולפתור אותו. קואליציה שעשויה לחזור לאותם מושגים שנזנחו לפני 20 שנה. נכון הוא שהמציאות הפוליטית בישראל ובעולם הערבי השתנתה - ההתנחלויות התעבו, אבו מאזן מסרב לקחת בעלות על עזה וגם היוזמה הסעודית צריכה לעבור עדכון מחדש. אבל ללא ספק הנחת העבודה הסמויה של המחנה הציוני וחלק מהשותפות הקואליציוניות האפשריות שלו הינה להעביר את מושג השמאל תהליך של החייאה ולגיטימציה מחודשת. במילים אחרות, השמאל הישראלי צפוי "לצאת מהארון" לאחר הבחירות, בין אם בקואליציה ובין אם באופוזיציה. עצם השימוש של המחנה הציוני במילה "מהפך" מבשרת על כך. כזכור, המהפך האחרון חל בשנת 1999 כאשר בנימין נתניהו עלה לשלטון. מאז ועד היום סדר היום הימני הוא השולט בפוליטיקה הישראלית, מדינית וכלכלית.

לכל הטורים של ד"ר עמירן בוואלה דעות

יצחק הרצוג וציפי לבני בכנס שדולת נשים, בית ציוני אמריקה, 24.2.15 (ראובן קסטרו)
קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים. לבני והרצוג באותו הצד (צילום: ראובן קסטרו)

השאלה המרכזית כעת היא האם קיימת היתכנות למחנה השמאל בשלטון?

מהסקרים עד כה ניתן לראות כי כמו בשנת 1992, קואליציית שמאל תתאפשר רק עם תמיכתן מבחוץ של המפלגות הערביות, שהבחירות הללו התאחדו לרשימה משותפת העשויה לקטוף לפחות 12 מנדטים. כזכור, הקואליציה בהנהגתו של רבין אז, יישמה את מדיניות השמאל ובתוך כך הכירה באש"ף, חתמה על הסכמי אוסלו והביאה לתנופה בתקציבי הרשויות המקומיות הערביות. אך הרחוב געש. ההפגנות הסוערות של מתנגדי ההסכמים ביקשו לעשות דה-לגיטימציה למהלכיו של רבין בטענה שהוא נשען על קולות הערבים והסתיימו כידוע בתיוגו כבוגד וברציחתו. רצח שהכניס את השמאל הישראלי להקפאה.

הרחוב הישראלי כיום אינו שונה. הוא נשלט רובו ככולו על ידי הימין הקיצוני. התפרצויות הגזענות במהלך מבצע "צוק איתן" הדגימו זאת היטב. אווירת הדה-הלגיטימציה לממשלתו של הרצוג אם תקום, עלולה להיות אף יותר חריפה. תמיכת הקול הערבי הפעם תכלול לא רק את חד"ש אלא גם את נציגי רע"מ האיסלאמיסטים ואת חנין זועבי על כל האנטגוניזם החריף שהיא מעוררת גם בקרב חלק מהשמאלנים. ספק רב אם הימין המתון והשמאל יעמדו בפרץ הדה-לגיטימציה. ספק רב אם האווירה שתיווצר תאפשר להרצוג לעשות צעדים משמעותיים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וליישם סדר יום שמאלני.

לאחר שנות שלטונו של ביבי, כשסדר היום הביטחוני דחק ומחץ את זה הדיפלומטי, נדרש זמן לא מבוטל להחזיר לעם את האמון באפשרות של פתרון הסכסוך. נדרשת הכשרת לבבות שתאפשר הקמת קואליציה רחבה שתכלול גם את מפלגות החרדים. ספק אם הרצוג מסוגל לכך. במידה שגם הפעם נגזר על המחנה הציוני לשבת באופוזיציה, טוב יעשו ראשיו אם יקדישו את זמנם לבניית גשר אידיאולוגי בעיקר עם מפלגות החרדים ומפלגת כולנו, ויתמקדו בהחזרת הלגיטימציה בקרב העם לאותם מושגים שמעוררים כיום גיחוך.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד