מותג מנצח: למה כולם מנסים להיות בגין?

לפני שבועיים, כבכל שנה, פיזר מאיר המאירי, בן 84, מודעות ברחבי העיר צפת. זה היה כמה ימים לפני ד' באדר, יום מותו של מנחם בגין, והמאירי הזמין את התושבים לאזכרה שהוא מקיים בכל שנה לראש הממשלה הנערץ עליו בבית הכנסת על שם הרב דב מאבריטש שבעיר העתיקה בצפת.

המאירי, בן לאחת המשפחות הוותיקות בעיר, הוא איש האצ"ל והוא חש מחויב להנציח את שמו של בגין. דמותו של מקים מפלגת חירות מלווה אותו תמיד, והוא מתרגש מעומקי לבו כשהוא חושב על טקסי הזיכרון הנערכים בבית העלמין בעיר, ששם קבורים שבעה מעולי הגרדום.

עם זאת, נוכחותו של בגין מורגשת בימים אלה גם הרבה מעבר לגבולות העיר צפת. שמו של המנהיג שהעלה את הליכוד לשלטון עושה קאמבק, והמפלגות המועמדות בבחירות לכנסת ה-20 משיבות אותו למרכז הבמה.

יו"ר כולנו משה כחלון, למשל, שב ואומר בכל הזדמנות כי הוא הוא הליכוד האמיתי. לשם כך הוא מגייס את בגין ומדגים כיצד הוא ממשיך את דרכו, אותה דרך שהליכוד נטש, לדבריו. מנגד, לרשימת הליכוד שב בני בגין, בנו של מנחם, אולי כמשקל נגד וכהוכחה שבגין והליכוד – אחד הם. גם בסרטון שפרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו לקראת נאומו בקונגרס בנושא הגרעין האיראני, בניגוד לעמדת האמריקנים, השווה את המצב עם זה של בגין ב-1981 כשעמד בפני ההחלטה אם להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק. "האם היינו פה היום אם בגין לא היה עושה את הדבר הנכון?", נשאל בסרטון.

אפילו בש"ס עשו שימוש בשמו של בגין רק אתמול, כשהביע יו"ר המפלגה אריה דרעי את תמיכתו בנתניהו והתחייב להמליץ עליו לראשות הממשלה. "אנחנו רוצים אותך ביבי-בגין, לא ביבי-לפיד", הדגיש דרעי בכנס בחירות בתל אביב.

המאירי לא מקבל את השימוש שעושים המועמדים לכנסת בשמו של בגין. "הפוליטיקאים היום רק משתמשים בשם שלו", אומר המאירי, "אבל הם מאוד רחוקים ממנו, ממעשיו, מצניעות הליכותיו".

אז איך קרה ש-32 שנים אחרי שבגין ירד מהבמה הפוליטית והסתגר בביתו ו-22 שנים אחרי מותו, דמותו שבה ומוזכרת בתדירות כה גבוהה בבחירות הנוכחיות?

ד"ר אבי שילון, שכתב ביוגרפיה על מנחם בגין ("בגין 1992-1913"), סבור כי דמותו הפכה עם השנים למיתית. עבור שילון המצב מעט שונה: "אני מעריך אותו כמנהיג בעל משקל ובעל חשיבות היסטורית, אבל זוכר שהוא גם דמות מורכבת עם חולשות". שילון סבור כי יש לעשות הבחנה בין דמותו ההיסטורית של בגין לדמותו הנוסטלגית, כפי שהוא מכנה אותה. "היום הוא נבחן רק כדמות נוסטלגית", מסביר שילון. "הוא הפך להיות דמות מאוד פלקטית; זוכרים דברים מסוימים לגביו ושוכחים דברים אחרים. הגעגועים אליו נובעים מאותה נוסטלגיה ומתעלמים מסיפור היסטורי מורכב".

לדברי שילון, אותה מורכבות נובעת מכמה דברים: "בגין מזוהה בעיקר עם הפן החברתי, עם תחושת השייכות שידע להעניק לחלק גדול מהעם. לדמותו של בגין ממד סוציאלי – המחויבות להעניק שירותים לאזרחי המדינה, שינקה מחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי (מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא). עם זאת, אנשים שוכחים את המהפך החברתי שהתחולל בימיו – את תהליך הליברליזציה ותחילת ההפרטה שהתרחשה בזמנו". בשל כך שילון סבור כי "יש משהו מגוחך בלהסתכל על בגין כעל נביא חברתי". לדבריו, כחלון צודק בכך שלבגין הייתה רגישות חברתית גדולה מאוד, אבל הוא מתעלם מכך שלא הייתה לו אמנה כלכלית.

תופעה נוספת שלדבריו מסייעת לבגין לשוב למרכז הבמה כדמות המעוררת געגוע הוא דווקא השימוש שעושה השמאל בבגין. "בשמאל, כדי לנגח את הימין הנוכחי, נוטים להגיד שהימין היום הוא לא כמו שהיה בימים של בגין, שאצל בגין היה אחרת", מסביר שילון. "בימין ממהרים לאמץ את זה שבגין זוכה כעת ללגיטימציה".

אנשים פרטיים רבים מתגעגעים לבגין, ל"דמותו הממגנטת שידעה לסחוף אחריה", כדברי אבי ג'מאל מחיפה. ג'מאל שומר אמונים לליכוד מאז ימי בגין, ועבורו המנהיג המיתולוגי "מייצג המהפכה החברתית בישראל". לדבריו, במעמדם של יוצאי ארצות המזרח, בגין הוא סמל עבור כולם. ג'מאל רואה בנתניהו מי שראוי להמשיך את דרכו של בגין. "רק ביבי יכול להיכנס לנעליו", הוא אומר. "אין להתווכח עם הניסיון שלו ועם הניסיון של תנועת הליכוד".

אלא שבנו, יוסי ג'מאל, דווקא סבור כי כחלון הוא המייצג את דרך הליכוד המקורית, ולכן החליט לתמוך בו בבחירות הבאות. על בגין רק שמע וקרא, אבל הוא מודה: "השם בגין עושה משהו. הוא מנהיג נערץ". ההחלטה של כחלון לנטוש את המפלגה שבה תמך אביו כל השנים לא נראית לו מדאיגה. "לעבור ממפלגה למפלגה הוא לא דבר כל כך חריג היום, מה עוד שלא מדובר בשינוי קיצוני כל כך", הוא טוען. "משה הולך לפי הערכים שהיו כאן בתקופת בגין ומנסה ליישם אותם".

ג'מאל הבן מודה כי חשב רבות על המעבר לתמיכה בכחלון, וכי לפני שהחליט על הצעד הוא התייעץ עם אביו ושיתף אותו בהחלטתו. "הוא קיבל את זה ואמר שהוא מכבד אותי", סיפר. האב, מצדו, אומר: "פעם זו הייתה ממש בגידה לעזוב את המפלגה, היום זה לא באמת חריג".

יוסי עמר מטבריה, המגדיר את עצמו כ"מעריץ של בגין", לא מקבל את הטענות האלה. "עבורנו הליכוד זה בגין ובגין זה הליכוד", הוא אומר. "אני, אשתי וילדיי, כולם מצביעים לליכוד. זה עובר אצלנו בתורשה".

לצד הערגה לשאיפה לצדק חברתי שעמה בגין מזוהה, ברקע גם כמיהה למדיניות בגין בסוגיית הגרעין. על שמו קרויה המדיניות הלא רשמית המיוחסת לישראל, שזכתה לשם "דוקטרינת בגין", ולפיה ישראל לא תאפשר לשום מדינה באזור להחזיק בנשק גרעיני. מדיניות זו יושמה ב-1981 כשבגין והממשלה בראשותו החליטו להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק, לאחר שהתקבלו הערכות כי הכור עומד להגיע לכושר ייצור נשק גרעיני ולאחר שניסיונות דיפלומטיים ומאמצים מודיעיניים להכשיל את התכנית, לא צלחו.

ד"ר שילון מזכיר כי השמדת הכור העיראקי הייתה קלה בהרבה מתקיפה באיראן. "בתנאים של היום קשה מאוד ליישם את 'דוקטרינת בגין'. גם בנושא הזה יש מורכבות שלא רואים", הוא אומר. "מה שנשאר הוא ההנחלה של הפרדיגמה מבחינה תודעתית שישראל לא תאפשר דבר כזה והדיון על הגרעין בתוך ההקשר של השואה. בגין דיבר רבות על הכור בעיראק בהקשר של השואה, וזה נשאר מבחינה תודעתית – גם היום מתייחסים לכור באיראן בתוך הקשר זה".

ג'מאל האב אומר כי השמדת הכור העיראקי ודברים רבים אחרים שעשה בגין מראים עד כמה היה מנהיג אמיץ. כעת הוא סבור כי נתניהו הוא האיש היחיד שיכול להמשיך את דרכו גם בנושא זה.