הנשיא ראובן ריבלין אירח הערב (שלישי) כנס "לא מתייאשים בוחרים לבחור" בהשתתפות 100 אזרחים שאינם מעוניינים להצביע בבחירות לכנסת ה-20, במטרה לשנות את דעתם ולהגביר את ההשתתפות בהליך הדמוקרטי. "הזכות לבחור לא הוגשה לנו על מגש של כסף", אמר ריבלין לנוכחים, "העם היהודי נאבק עליה ושילם עבורה מחיר כבד. יקיריי, לכו להצביע".
"לא הזמנתי אתכם היום כדי להטיף לכם, הזמנתי אתכם כדי להקשיב לכם, לשמוע אתכם", המשיך ריבלין. "אני מבין שיש אזרחים רבים שמרגישים חוסר אמון במערכת הפוליטית. ואולם יקיריי, חשוב לי להגיד היום בצורה ברורה ביותר, כי הייאוש הוא אויב הדמוקרטיה. ייאוש מהדמוקרטיה פירושו שאת או אתה מפסיקים להאמין ביכולת שלכם להשפיע על סדר היום הציבורי".
לקריאה נוספת:
שבוע לבחירות: המפלגות שולפות את הקלף הסודי מהשרוול
מהגשש החיוור ועד איבגי: יש אמנים שלא מפחדים מבחירות
כך הכחידו הפייסבוק והיוטיוב את הפגנות ההמונים בכיכרות
מגיש הטלוויזיה מודי בר-און הנחה את הכנס, ופתח את דבריו בהלצה. "הנושא שלשמו נשיא המדינה כינס אותנו הערב הוא עד כדי כך חשוב, שהברזתי לשידור של ליגת האלופות בשבילו", אמר. בר-און חשף פרטים אישיים מעברו ואמר כי "הפעם היחידה שעשיתי את זה עד עכשיו הייתה כשאמי נפטרה. אז כמובן שנזכרתי בה הערב ונזכרתי בבחירות האחרונות שבהן היא הצביעה. היא הייתה מאושפזת במצב לא משהו, אבל ביום הבחירות היא התעקשה שנגלגל אותה לקלפי של בית החולים, כדי שהיא תוכל לממש את מה שהיא תפסה כזכותה וחובתה האזרחית".
"להבדיל מאימא שלי, אני נולדתי במדינה חופשית ואני משתתף במשחק הדמוקרטי מאז הבחירות לוועדת קישוט בגן חובה. בשבילי בחירות הן מובן מאליו - לכנסת, לעירייה, לאח הגדול. חוששני שמרוב בחירות גם אני מבין את העמדה שלכם; הדמוקרטיה שלנו אכן הולכת ומתבלה מרוב שימוש, הקצב המופרז של הבחירות והשינוי הדל שהן בעצם מביאות, גורמת גם לי למשוך כתפיים ולומר: 'אולי זה באמת לא כזה חשוב, אולי הקול שלי לא באמת כזה קובע'. אבל אז אני נזכר באימא שלי, שזכות הבחירה הייתה אחת המתנות הגדולות שהיא קיבלה בחייה, שההצבעה בבחירות הייתה חלק כל כך חשוב מהזהות שלה ובבחירות האחרונות שלה, כשהיא כבר בקושי זיהתה את הפתק הנכון, היא עדיין הכריזה: 'אני מצביעה, משמע אני קיימת'".
הסטטיסטיקאית ד"ר מינה צמח סקרה בפני הקהל את מגמות ההצבעה לאורך השנים ואת השפעת אחוזי ההצבעה על תוצאות הבחירות. "הגורם הראשון שעולה מהסקרים בקרב מי שלא מתכונים להצביע הוא הייאוש והמחאה", אמרה. "מחאה קיימת היא הבחירה בפתק לבן, אבל בספירת הקולות אין קטגוריה לפתק לבן, המחאה הולכת לאיבוד ברגע שבו נספר הפתק הלבן כקול פסול. מי שלא מצביע מרגיש שהוא מתנקם במפלגות שלא עושות ולא תורמות, אבל בבחירות 1996, פחות מ-26 אלף קולות הפרידו בין המנצח והמפסיד. 400 אלף איש לא הלכו להצביע באותה מערכת. אם היו הולכים 29 אלף ועוד אחד, ייתכן שמערכת הבחירות הייתה מסתיימת בתוצאה הפוכה".
"שום מתמודד לא מציע תקווה לשינוי"
במהלך הכנס פנו המשתתפים לריבלין וסיפרו לו מדוע הם לא מתכוונים להצביע בבחירות. נאווה איטלי, בת 38 ואם לחמישה ממושב תרום, אמרה: "יש תחושה קשה שמערכת הבחירות הזו מתעסקת בשולי ובשחיתות, ולא מנסה לתת מענה. לא שמעתי אף הצעה משום מתמודד, שנותנת תקווה לשינוי", אמרה.
יקיר כהן, סטודנט בן 25 ממושב זמרת שבעוטף עזה, סיפר כי "ההחלטה לא ללכת לבחור היא תוצאה של משבר אמון ביני לבין המדינה כבר כמה שנים. אני גר בעוטף עזה ומאז מבצע 'צוק איתן' יש תחושה כי יש שעון חול עד הסבב הבא. אין אופק ביטחוני, כלכלי או מדיני. אין שום שוני - ימין, שמאל, מרכז. לא משנה במי אבחר, הקול שלי לא יזיז לאף אחד. נקום ב-18 למרץ והמדינה תמשיך להתנהל בדיוק כפי שהייתה לפני כן. אני בסך הכול בן 25, יש לי רק שבע שנים זכות הצבעה, ואני מצביע כבר בפעם השלישית. משהו פה לא עובד".
רינת ורדי, בת 26 מאשדוד, סיפרה כי היא מרגישה שנבחרי הציבור מזלזלים בה ולא ממלאים את תפקידם. "אנחנו היינו בחדרי המדרגות והמקלטים, אנחנו שחולמים לקנות דירה. אנחנו רואים את המתמודדים עוברים ממקום למקום בארץ, מדברים עם כולם, אך מ-18 במרץ נראה אותם מופיעים רק על המרקע, ונשאל שוב: איפה טעינו?".
לפניות לכתב יאיר אלטמן: talk2yaira@walla.com