המחנה הציוני

רשימה משותפת לשתי מפלגות שמאל ומרכז שהחליטו לאחד כוחות לקראת הבחירות לכנסת ה-20: העבודה בהנהגת ח"כ יצחק הרצוג והתנועה בראשות ח"כ ציפי לבני. התנועה החזיקה שישה מושבים והעבודה החזיקה חמישה עשר מושבים בכנסת היוצאת. שניים מחברי סיעת התנועה שימשו כשרים בכנסת היוצאת

הרשימה לכנסת

תולדות מפלגת המחנה הציוני

רקע היסטורי

מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), מפלגת האם של מפלגת העבודה הישראלית, הוקמה ב-1930. מפא"י הוקמה כמיזוג בין שתי מפלגות: אחדות העבודה, שהוקמה ב-1919, והפועל הצעיר, שהוקמה ב-1905. עם קום המדינה היתה מפא"י המפלגה הגדולה במדינה ואנשיה כיהנו בתפקידי מפתח במוסדות רבים בהסתדרות, בקופת חולים, בשלטון המקומי וכן בככנסת ובממשלה. המפלגה דגלה בערכים סוציאליסטים ובתפיסות שמאלניות בתחום הכלכלי. ב-1944 פרשה אחדות העבודה ממפא"י והקימה יחד עם פועלי ציון שמאל את אחדות העבודה פועלי ציון.

לאחר קום המדינה

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז מנהיג המפלגה דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. בבחירות לכנסת הראשונה שהתקיימו בינואר 1949, זכתה מפא"י ב-38 אחוזים מהקולות וקיבלה 46 מנדטים. בן-גוריון, מנהיג המפלגה, המשיך בתפקידו כראש הממשלה. מפא"י המשיכה לשמור על כוחה בבחירות הבאות: בבחירות ביולי 1951 היא קיבלה 45 מנדטים, בבחירות ביולי 1955 היא קיבלה 40 מנדטים ובבחירות 1959 היא קיבלה 47 מנדטים. בתקופה זו בא לידי ביטוי המתח הבלתי ניתן לגישור בין מפא"י, מפלגת השלטון, לבין חירות, שנחשבה בעיניה כמפלגה נחותה: בן-גוריון סירב לקרוא ליו"ר המפלגה, מנחם בגין, בשמו ונהג לכנותו "חבר הכנסת שיושב לימינו של מר בדר". עוד זכורה הסיסמא שטבע בן גוריון - "ממשלה בלי מק"י ובלי חירות", שייצגה את עמדתה הנוקשה של מפא"י כלפי מפלגות האופוזיציה. בתקופה זו אופיינה ישראל כמערכת פוליטית עם מפלגה דומיננטית, מפא"י, שמושגת לא רק על בסיס אלקטורלי קרי, בחירות, אלא גם על בסיס אידאולוגי, משמע, המפלגה נתפסת גם כנושאת בחובה את רוח התקופה. בשלהי 1953 פרש בן גוריון מן הממשלה והכנסת והתיישב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. בעקבות "עסק הביש", חשיפת רשת ריגול וחבלה ישראלית במצרים, הוא שב למשרת שר הביטחון בתחילת 1955, בממשלתו של שרת, ובסוף השנה, אחרי הבחירות לכנסת השלישית ביולי 1955, חזר גם לראשות הממשלה.

פרישת בן גוריון, הקמת רפ"י ומלחמת ששת-הימים

בבחירות באוגוסט 1961 זכתה מפא"י ל-42 מנדטים. ביוני 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. לפי המלצתו מונה לוי אשכול תחתיו לראש הממשלה. אשכול הצליח להדק את יחסי החוץ של ישראל ובכלל זה עם ארצות הברית. הוא כונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה המערבית, הוביל את התעצמותו של צה"ל ואת התחמשותו בנשק מתקדם חלקו מתוצרת ארצות הברית, ואת הפעולה הצבאית לסיכול הניסיונות להטות את מי הירדן . אשכול הקים את רשימת המערך, צרוף של מפא"י ואחדות העבודה, והוביל אותה לניצחון בבחירות בשנת 1965. ב-1965 פרש בן-גוריון מהמפלגה, והקים יחד עם פורשים אחרים, ביניהם שמעון פרס, את רפ"י (רשימת פועלי ישראל). בבחירות לכנסת בנובמבר מפלגת המערך קיבלה 45 מנדטים ורפ"י קיבלה 10 מנדטים. בתקופת כהונתו של אשכול פרצה מלחמת ששת הימים ביוני 1967. ערב המלחמה הקים אשכול ממשלת ליכוד לאומי עם מפלגות גח"ל ורפ"י וויתר על משרד הביטחון לטובת משה דיין, נציג רפ"י בממשלה. במלחמה הביסה ישראל את מצרים, ירדן וסוריה וכבשה את רצועת עזה, חצי האי סיני, יהודה, שומרון ורמת הגולן.

הקמת מפלגת העבודה

בינואר 1968 הצטרפה מפלגת רפ"י למערך והוקמה מפלגת העבודה הישראלית. בן-גוריון וכמה מתומכיו סירבו להצטרף למפלגה החדשה והקימו ב-1969 את "רשימת ממלכתית". ב-1969 התמזגו מפלגת העבודה ומפ"ם למערך החדש וקיבלו בבחירות שהתקיימו באוקטובר 56 מנדטים. רשימה ממלכתית של בן-גוריון קיבלה ארבעה מנדטים ולא התמודדה שוב בבחירות. לוי אשכול נפטר מהתקף לב ב-26 בפברואר 1969, ולמשך 19 ימים שימש יגאל אלון כראש ממשלה בפועל, עד למינויה של גולדה מאיר לתפקיד.

1973 - קו השבר

הבחירות לכנסת השמינית התקיימו לאחר מלחמת יום כיפור, מלחמה שהותירה צלקות ואכזבות משלטון מפלגת העבודה. כחצי שנה לאחר המלחמה נאלצה גולדה מאיר לעזוב את משרד ראש הממשלה ויצחק רבין מונה לראש הממשלה במקומה. שנת 1973 תיזכר כקו השבר של המפלגה, שבו החלה לאבד את הפופולריות שלה. אמנם היא בבחירות היא קיבלה 51 מנדטים, אך ניצני המהפך מתחילים לנבוט. ההצבעה בישראל הפכה להיות מזוהה יותר עם רקע עדתי ודתי, ותמיכת יוצאי מדינות ערב הועברה למפלגות הימין ובראשן גח"ל, שצברה פופולריות על חשבון מפלגת העבודה. ערב בחירות 1977 נחשפה פרשת "חשבון הדולרים": לאה רבין, רעייתו של ראש הממשלה יצחק רבין, החזיקה באופן בלתי-חוקי חשבון דולרים בחו"ל. חשיפת הפרשה הביאה את יצחק רבין לפרוש מתפקידו ופרס מונה במקומו ליו"ר המפלגה.

המהפך

בחירות 1977 הביאו איתן את המהפך ההיסטורי: המערך ירד בכוחו כשקיבל 32 מנדטים בלבד לעומת הליכוד שגרף 43 מנדטים. מפלגת העבודה מצאה עצמה לראשונה בתולדות המדינה באופוזיציה. ניצחונו החוזר של הליכוד בבחירות 1981 כשקיבל 48 מנדטים לעומת 47 למערך הביא להתפכחות בכירי המערך שחשבו שניצחון הליכוד בבחירות 1977 הוא "תאונה חד-פעמית". ראשי המפלגה הבינו שהגורמים לשינוי בעמדות המצביעים הם מורכבים ולא זמניים.

עידן ממשלות האחדות

בחירות 1984 סימנו את תחילתו של עידן ממשלות האחדות. המערך קיבל 44 מנדטים לעומת 41 מנדטים שקיבל הליכוד, אולם שתי המפלגות לא הצליחו להרכיב קואליציה דבר שהביא להקמתה של ממשלת אחדות. בממשלת האחדות כיהנו ברוטציה יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה. לאחר הבחירות פרשה מפ"ם מהמערך ובמקביל פרש מהסיעה חבר הכנסת יוסי שריד, שהצטרף לסיעת רצ. מנגד, הצטרפה למערך תנועת יחד בראשות חבר הכנסת עזר ויצמן, שפרש מהליכוד. גם לאחר בחירות 1988 הוקמה ממשלת אחדות כאשר הליכוד קיבל 40 מנדטים והמערך קיבל 39 מנדטים, אולם בממשלה זו לא היה הסכם רוטציה ויצחק שמיר כיהן כראש ממשלה בכל הקדנציה.

בחירות 1992 - רבין יו"ר המפלגה

בפברואר 1992 התקיימו לראשונה בחירות מקדימות במפלגת העבודה. יצחק רבין נבחר לעמוד בראשה לאחר שקיבל 40 אחוזים מקולות מתפקדי העבודה, לעומת 34.5 אחוזים שקיבל היו"ר המכהן שמעון פרס. תחת הסיסמא "ישראל מחכה לרבין" ניצחה מפלגת העבודה בבחירות 1992 כשקיבלה 44 מנדטים לעומת 32 של הליכוד. רבין הקים קואליציה עם מרצ וש"ס ומונה לראש הממשלה. במהלך כהונתו הוביל רבין יחד עם שמעון פרס את החתימה על הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ב- 13 בספטבמבר 1993. כשנה לאחר מכן, ב-26 באוקטובר 1994, חתם רבין על הסכם השלום עם ירדן.

רצח רבין

ביום שבת 4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ביריות אקדח בסיומה של עצרת תמיכה, שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. שר החוץ שמעון פרס מונה לראש הממשלה ויו"ר המפלגה במקומו.

ההפסד לנתניהו

בבחירות 1996 הונהגה לראשונה שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה. בבחירות ניצח מועמד הליכוד בנימין נתניהו את שמעון פרס בהפרש זעיר של 30 אלף קולות - 50.3 אחוזים לעומת 49.7 אחוזים. מפלגת העבודה נשארה הסיעה הגדולה בכנסת עם 34 מנדטים, אך בנימין נתניהו הרכיב את הממשלה. לאחר ארבע שנים בשלטון, חזרה העבודה לספסלי האופוזיציה. ב-1997 נבחר אהוד ברק ליו"ר המפלגה. לאחר בחירתו, יזם בקשת סליחה פומבית של מפלגת העבודה לדורותיה מעדות המזרח על היחס לו זכו מהמפלגה, בין השאר, בקליטת העלייה וביישוב עיירות הפיתוח.

בחירות 1999: שחר של יום חדש

בבחירות 1999 התמודד יו"ר המפלגה אהוד ברק מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה. ברק גבר על יריבו מהליכוד בהפרש ניכר: 56 אחוזים מהקולות לעומת 40.3 אחוזים לנתניהו. בנאום הניצחון הכריז ברק כי "זהו שחר של יום חדש". מפלגת העבודה התמודדה ברשימה משותפת עם מפלגות גשר ומימד. הרשימה נקראה ישראל אחת וביטאה את שאיפת מפלגת העבודה להציג קו עממי שמייצג קבוצות אוכלוסיה רבות. רשימה זו קיבלה 26 מנדטים לעומת 19 מנדטים שקיבל הליכוד. ערב הבחירות, הבטיח ברק להוציא את כוחות צה"ל מדרום לבנון בתוך שנה מרגע שיבחר. ב-24 במאי 2000 מילא ברק את הבטחתו והורה על נסיגת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון של דרום לבנון. ישראל שבה לגבול הבינלאומי שאותו קבעו פקחים מטעם האו"ם. ניסיונותיו של ברק להגיע להסדרי קבע עם סוריה ועם הפלסטינים הגיעו למבוי סתום, למרות נכונותו לוויתורים מרחיקי לכת. ב-5 בדצמבר 2000 הודיע ברק על הסכמתו לבחירות מוקדמות, בעקבות כישלון שיחות קמפ-דייוויד בינו ליאסר ערפאת ביולי 2000, התמשכות המהומות בשטחים, שפרצו בסוף ספטמבר 2000, והיווצרות רוב בכנסת להפלת הממשלה, לאחר פרישתן מהממשלה של כמה ממפלגות הקואליציה בחודשים שקדמו לכך.

שרון מביס את ברק

בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה שהתקיימו במרץ 2001 התמודד ברק מול אריאל שרון, שעמד בראשות הליכוד. שרון הביס את ברק כאשר גרף 62 אחוזים מקולות הבוחרים לעומת 37 אחוזים בלבד לאהוד ברק. פער זה היה הגדול ביותר בתולדות הבחירות בישראל. מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות, הודיע ברק על התפטרותו מראשות מפלגת העבודה ועל פרישתו מהחיים הפולטיים. חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר נבחר ליו"ר הזמני של מפלגת העבודה. אריאל שרון הרכיב קואליציה עם מפלגת העבודה ומפלגות נוספות.

מצנע בא והולך לאופוזיציה

בבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה בשנת 2002, התמודד ראש עיריית חיפה, עמרם מצנע, מול היו"ר בנימין בן-אליעזר וחבר הכנסת חיים רמון. מצנע ניצח בבחירות ומונה ליו"ר מפלגת העבודה. בנובמבר 2002 הודיעה מפלגת העבודה על פרישתה מהממשלה בשל התנגדותה לתקציב המדינה ולתוכנית הכלכלית של שר האוצר בנימין נתניהו. פרישת העבודה הובילה לבחירות בינואר 2003. בבחירות נחלה מפלגת העבודה מפלה כשקיבלה 19 מנדטים לעומת 38 לליכוד, ומצנע שימש כראש האופוזיציה.

העבודה תומכת בהתנתקות

העבודה עמדה בראשות האופוזיציה עד מאי 2003, ובמהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. בסוף 2004, לאחר פרישת מפלגת שינוי מהממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלה, כדי להבטיח את ביצועה של תוכנית ההתנתקות שהוביל אריאל שרון לנסיגה מרצועת עזה ומארבע התנחלויות בצפון השומרון. פרס ממונה לתפקיד חדש שנוצר במיוחד עבורו: המשנה לראש הממשלה. צירופה של מפלגת העבודה לקואליציה מבטיחה רוב בכנסת לתוכנית ההתנתקות ובאוגוסט של אותה שנה נסוגה ישראל מרצועת עזה ומחלקים בצפון השומרון.

עמיר פרץ מפתיע, שמעון פרס עוזב

לקראת הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה, הודיעו על התמודדותם שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין בן-אליעזר, מתן וילנאי ועמיר פרץ, שהפר את הבטחתו לפרס שלא להתמודד מולו. לפני הבחירות הודיעו אהוד ברק ומתן וילנאי על פרישתם מהמירוץ ותמיכתם בפרס. בבחירות שהתקיימו בנובמבר 2005 הפתיע עמיר פרץ כשניצח את שמעון פרס ומונה ליו"ר מפלגת העבודה. מיד עם היבחרו, הודיע פרץ על פרישת שרי מפלגת העבודה מהממשלה, דבר שהוביל לפירוק הקואליציה ולבחירות במארס2006. ראש הממשלה אריאל שרון החליט לפרוש מהליכוד ולהתמודד על ראשות הממשלה במסגרת מפלגה חדשה שהקים, מפלגת קדימה. שמעון פרס החליט לעזוב את מפלגת העבודה ולהצטרף למפלגתו החדשה של שרון. מלבד פרס, הודיעו גם חברי הכנסת חיים רמון ודליה איציק על פרישתם מהעבודה והצטרפותם לקדימה.

ברק חוזר לקדמת הבמה

בשנת 2006 בבחירות לכנסת ה-17, השיגה מפלגת העבודה-מימד בראשותו של פרץ 19 מנדטים בלבד, והיתה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת. המפלגה הצטרפה לממשלה בראשות אהוד אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, ביניהם תיקי החינוך והביטחון, שניתן לעמיר פרץ. התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, עוררו ביקורת קשה במפלגה, שהתגברה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. בבחירות לראשות המפלגה ביוני 2007 נבחר אהוד ברק בשנית ליו"ר המפלגה כשהוא גובר על עמי אילון, פרץ ומועמדים נוספים. ביוני 2007 החליף ברק את פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה. לאחר פרסום הדו"ח הנוקב של ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה, החליטה מפלגת העבודה בראשות ברק להישאר בממשלה. ראש הממשלה אהוד אולמרט התפטר, כדי להתמקד בפרשיות הפליליות להן נקשר שמו, ואהוד ברק שימש כמועמדה של מפלגת העבודה לראשות הממשלה, בבחירות לכנסת ה-18.

פיצול והקמת סיעת הפורשים "עצמאות"

בבחירות 2009 נחלה העבודה, בראשות ברק, תבוסה. המפלגה ירדה מ-19 מנדטים ל-13, ולראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת.
ברק ביקש לחבור בהסכם קואליציוני עם הליכוד. העבודה הצטרפה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשביניהם תיק הביטחון שניתן לברק.
לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית.
אי לכך בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואורית נוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות".
בעקבות זאת שבה מפלגת העבודה לאופוזיציה, ושלי יחימוביץ' נבחרה ליו"ר המפלגה.

הקמת התנועה בראשות ציפי לבני

"התנועה בראשות ציפי לבני" הוקמה בחודש נובמבר 2012 על ידי יו"ר האופוזיציה לשעבר, ציפי לבני, עם חזרתה לפוליטיקה לאחר הפסקה בת כמה חודשים. בהודעה על הקמת המפלגה אמרה: "באתי להילחם למען ישראל דמוקרטית, בה כל האזרחים ללא הבדלי לאום ודת הם אזרחים שווי זכויות. באתי להילחם למען ישראל שתהיה מדינה נאורה מערבית ומתקדמת, למען משרתים בשירות צבאי או לאומי שלא יישאו את הנטל על גבם לבד, על צעירים שמגיע להם להתפרנס בכבוד ולרכוש בית שלהם בלי שישעבדו את עתידם או הוריהם. באתי להילחם נגד הפערים החברתיים".

למפלגה הצטרפו מספר אישים בולטים מהפוליטיקה הישראלית, בהם שני מנהיגים לשעבר של מפלגת העבודה, עמרם מצנע ועמיר פרץ,.

איחוד עם מפלגת התנועה

בנובמבר 2013 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה שבמסגרתן התמודדו שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג. הרצוג ניצח את יחימוביץ' ונבחר ליו"ר המפלגה.

משהוכרז על קיום בחירות לכנסת ה-20 הודיע הרצוג בדצמבר 2014 על ריצה משותפת עם מפלגת התנועה תחת השם "המחנה הציוני".

לבני תשוריין במקום השני אחרי הרצוג. אם יקים האחרון את הממשלה, לבני תחליף אותו בראשות הממשלה בחציה השני של הקדנציה.

כתבות

כתבות נוספות