עם פיזורה של הכנסת וקביעת מועד לבחירות מוקדמות, הופכת הממשלה מבחינה מהותית ל"ממשלת מעבר" עד להרכבתה של ממשלה חדשה. על אף שלא נתקיימו העילות הקבועות בחוק יסוד: הממשלה להפיכת הממשלה לממשלת מעבר, הרי שאם יעבור חוק הפיזור, הממשלה המכהנת לא תיהנה עוד מאמון הכנסת. בישראל הציבור בוחר כנסת, לא ממשלה. קיומה של הממשלה תלוי באמון שנתנה בה הכנסת. הממשלה הנוכחית תמשיך בפעילותה עד לאחר הבחירות ועד שתיכון ממשלה חדשה, אך זאת כדי למנוע חלל שלטוני ועל כן זו תהא "ממשלת מעבר".
לכאורה, סמכויותיה של ממשלת מעבר אינן מוגבלות והיא רשאית לפעול כממשלה לכל דבר. אלא שבפועל בעקבות הפסיקה של בית המשפט העליון - סמכויותיה מוגבלות. אגב, במדינות אחדות בעלות משטר פרלמנטרי מקובל הכלל לפיו סמכויותיה של ממשלת מעבר מצומצמת ומוגבלות רק לביצוען של "פעולות שוטפות" של השלטון, ואלה אינן מוסמכות להכריע בעניינים עקרוניים בעלי השלכות ארוכות טווח.
בישראל אין בחוק יסוד: הממשלה דבר המצמצם את סמכויותיה של ממשלת מעבר, אולם כאמור שאלת היקף הסמכויות שלה נידון בהרחבה בפסיקת בית המשפט העליון. כך למשל, עסק בג"ץ בסמכותה של ממשלת מעבר להמשיך בניהול משא ומתן עם הרשות הפלסטינית בסוף שנת 2000, לאחר התפטרות ראש הממשלה דאז אהוד ברק. עתירה שהוגשה בעניין ביקשה מבג"ץ לקבוע כי הממשלה היוצאת אינה מוסמכת לנהל משא ומתן מדיני בתקופה זו. השופט טירקל, בדעת מיעוט, קבע כי בממשלת מעבר הפיקוח הפרלמנטרי משותק ולכן הביקורת על הממשלה נותרת רק בידי בית המשפט העליון. אולם, דעת הרוב דחה את העתירה וסירב להתערב בהחלטת הממשלה.
עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי על ממשלה יוצאת לפעול בסבירות ובמידתיות, כאשר השוני בינה לבין ממשלה רגילה מתבטא ב"היקף" של מבחן הסבירות. מתחם הסבירות נעשה צר יותר ככל שמועד סיום כהונתו של ראש הממשלה מתקרב. לפיכך נקבע כי ממשלה יוצאת צריכה לפעול מצד אחד באיפוק הראוי למעמד של ממשלה יוצאת, ומצד שני עליה להבטיח יציבות והמשכיות. "חובת האיפוק" - אומר בית המשפט העליון - אינה קיימת כשיש צורך ציבורי חיוני בעשייה. המסר של בית המשפט העליון הוא כי הממשלה צריכה להימנע מנקיטה צעדים בסוגיות מרכזיות השנויות במחלוקת ציבורית, צעדים העלולים להביא לשינוי בלתי הפיך במצב, זאת בהיעדר אינטרס ציבורי חיוני המחייב זאת. המסקנה היא כי למרות שאין כל הבדל "פורמלי" בין סמכויות ממשלת מעבר לבין סמכויותיה של ממשלה רגילה, הרי מתחם הסבירות של ממשלה במעבר צר ממתחם הסבירות של ממשלה רגילה.
בכל הנוגע למינויים, הפסיקה הדגישה כי קיים חשש מוגבר לפיו הליך המינוי בתקופת המעבר יהיה נגוע בניגוד עניינים ובשיקולים פסולים. המסר של בית המשפט העליון הוא ברור - אין לבצע "מחטפים פוליטיים". כך למשל נפסק כי ככל שמדובר במינויים משמעותיים ובכירים, יש להימנע מאיושם בתקופת הביניים, כל עוד ניתן לחשוב על פתרון חלופי, כגון מינוי ממלא מקום. במקרה אחד קיבל בג"ץ עתירה שהוגשה כנגד מינויים של רבנים ראשיים בתקופת ממשלת מעבר, ובפרשה אחרת פסק כי ההחלטה שלא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בתקופת המעבר מצויה במתחם הסבירות, תוך שציין את העובדה כי שאלת מינוי השופטים הינה שאלה פוליטית וציבורית שנויה במחלוקת אשר מקבלת משנה תוקף בתקופת ממשלת מעבר. גם אם בפועל הליך המינוי תיקן, הרי שאין לעשותו בתקופת ממשלת מעבר שכן לדברי בית המשפט "די אף במראית פני הדברים, העלולה להעלות חשד או ספק לפגם בהליך המינוי, כדי להצדיק בדרך כלל הימנעות ממנו בתקופה של 'בין השמשות' השלטוני, נוכח הפגיעה העלולה להיגרם בכך לאימון הציבור, גם אם לגופו, לא דבק בהליך פסול מהות".
רגישותה של תקופת הבחירות באה לידי ביטוי גם בהנחיות מיוחדות לעניין של היועץ המשפטי לממשלה (משנת 2008) לפיהן "ככל שקרב מועדן של בחירות ,נדרשת רגישות גדולה בהפעלת הסמכויות השלטוניות מקום שמתעורר חשש לקיומה של זיקה בין הפעלת הסמכויות הללו לבין מערכת הבחירות".
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד