ב"ערב חדש" ראיתי את דן מרגלית מראיין את אנט חאסכייה מקיבוץ יחיעם, ערביה-מוסלמית מקסימה, ששלושת ילדיה שירתו בצה"ל, אבל בתה מתקשה לשכור דירה כי היא ערביה. הנה המבחן הגדול של נפתלי בנט ושל הבית היהודי כולו, שחייבים ממש לאמץ את האישה הנדירה הזאת ולהפוך אותה לדגל, המוכיח את טוהר כוונותיה של מפלגת הבית היהודי ואת היעדר גזענותה. אם ייכשלו בזה, אם אנט חאסכייה לא תיבחר, אז נרגיש כולנו שהבית היהודי הוא ליהודים בלבד ומדינת ישראל בשיטת חוק הלאום היהודי היא ליהודים בלבד. אין חזון מדכא מזה לעתידנו בארץ הזאת.
אפשר כמובן להגיד שהבית היהודי היא מפלגה דמוקרטית ומי שייבחר, ייבחר. ברור. אבל אם לא תהיה פתיחות גדולה לאנט חאסכייה ואם לא תחובק חיבוק גדול על ידי בוחרי הבית היהודי ומנהיגיו, אז כולנו החמצנו סיכוי נפלא. אנט סיפרה על שתי פגישותיה עם שניים מראשי הבית היהודי - השר אורי אורבך מצד אחד והשר נפתלי בנט מצד שני, ועל פי דבריה ודבריו של מרגלית ניתן היה להבין שח"כ אורבך, אולי על פי טבעו, היה צונן יותר (במקום שאסור לגלות בו צינה) ואילו השר נפתלי בנט התנהג אליה בחום אמיתי, למרות שלא דובר ביניהם כלל על הפריימריז, אלא על עצם הצטרפותה לבית היהודי, שהתאפשרה אחרי שבנט פתח את המפלגה, במהלך מקורי ומרענן, לכל מי שרוצה, להתפקדות מידית ולהתמודדות מידית בניגוד לתקופות האכשרה המחייבות במפלגות אחרות. נדמה שרק אחרי הפגישה החמה עם בנט היא ננעלה סופית על הרעיון לרוץ באופן מעשי לפריימריז. אילו הייתי חבר בבית היהודי הייתי תומך בה, ראשונה בין כולם.
לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות
בל תיאמן הערבייה המוסלמית הציונית הזאת, שלא זו בלבד ששלושת ילדיה שירתו בצה"ל אלא שאין לה שום בעיה עם ההתנחלויות ואין לה בעיה עם הגדרת המדינה כ"מדינה יהודית אבל גם דמוקרטית" והיא מבקשת לא לבלבל אותה עם חוק הלאום היהודי, שבלבל את כולנו והביא אותנו למעשה עד לבחירות, שהן בחירות על שאלה מרכזית אחת, ממנה נגזר כל השאר: האם אנחנו יכולים להכיל בתוכנו בשוויון מוחלט את הלא-יהודים בתוכנו הרוצים להיות חלק מאתנו? אם כן, אז אנחנו יכולים גם להכיל כך או אחרת את ארץ ישראל השלמה (תחילה עם אוטונומיה פלסטינית, ובהמשך עם הפיכת יהודה ושומרון לחלק מישראל הגדולה).
אם לא, אז אנחנו נדונים להיות מדינה יהודית רוויית גזענות ועלבון כלפי הלא-יהודים בתוכה, ולעבור לגבולות יהודיים קטנים ומסוכנים להפליא. מה שסיפרה אנט על בתה שלא מצליחה לשכור דירה בגלל מוצאה כביכול צריך לבייש את כולנו. כך הרי גם סיפרה לוסי אהריש בראיון המרגש במיוחד שלה עם איילה חסון בערוץ 1, ("אני בוכה יחד איתך", אמרה לה איילה, ויפה אמרה), אחרי שאיש יהודי נואל מקריית ארבע, בנצי גופשטיין, יו"ר הקו-קלוקס-קלאן שלנו, ארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש", כמה מגעיל), הטיח בה מילים גזעניות ואמר לה שהיא לא צריכה להיות כאן. והרי לוסי אהריש כתבה בין השאר בדף הפייסבוק שלה על "חיות האדם" שרצחו את המתפללים בבית הכנסת בהר נוף. אין נפלאה ממנה. ואין בלתי גזענית ממנה. לכן, בחירה באנט חאסכייה, כמוה כלוסי אהריש, היא ההזדמנות הגדולה של הבית היהודי להגיד "אנחנו לא בנצי גופשטיין", אנחנו משהו אחר לגמרי.
גם בנט וגם נתניהו צריכים להבין את הטעות הגדולה והמעליבה שטעו בעניין "חוק הלאום היהודי" ולתקן אותו בדרך פשוטה מאוד: להשמיט ממנו שתי מילים - לאום" ו"בלבד" - ולומר בו פשוט: "מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי ומדינת כל אזרחיה הישראלים, והיא נוהגת בשוויון זכויות כלפי כולם". מה יותר פשוט מזה? מה יותר נכון מזה? מצד אחד, אנחנו מדינת כל היהודים בעולם ומצד שני אנחנו גם המדינה של כל אזרחינו, וקודם כל, דמויות מוארות ונפלאות ורבות עוצמה כמו לוסי אהריש ואנט סאכריה או לחילופין זוהיר בהלול או רפיק חלבי. הם כולם מן הטובים שבנו. הבית היהודי של כולנו, לא רק המפלגה, הוא במבחן עליון.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד