בואו נתחיל ממה שכולנו מאמינים בלבנו: הסרטון שבו נתניהו מככב כשוורצנגר בגן ילדים כאוטי לא "דלף" לרשת, לא "הועלה בטעות" לפני שוועדת הבחירות "אישרה אותו", או לפני ש"הוכן לשידור" או כל תגובה פבלובית אחרת שתקבלו מהליכוד.
צפו בסרטון "גן הילדים" של נתניהו
ההיגיון מחייב אותנו להאמין שמטה יצירתי שמצליח להנפיק מתחת ידיו סרטון משעשע עם מסר חד ואפקטיבי כמו זה, יודע גם לבדוק את הוראות חוק תעמולת הבחירות לגבי שימוש בקטינים לפני שהוא משקיע כסף בסרטונים. מישהו שם עשה תרגיל סיבובי מבריק על הציבור ועלינו העיתונאים וכמו תמיד אכלנו אותו כמו מלח: עכשיו הסרטון הזה פופולרי מאי-פעם, ומגימיק תעמולתי הוא נסק לצמרת מהדורות החדשות, כותרות אתרי האינטרנט, ולב הפאנלים של תכניות האקטואליה. טושה לגננת ביבי.
עכשיו, אחרי ששמנו את הסוגיה הזאת לרגע בצד, בואו ניזכר בשורה משירו הנפלא של שלום חנוך "אני שר" (המדבר למרבה האירוניה על "בתו של הגנן"): "אם את זוכרת מי אני, מי זה הוא, מי זו היא? אם את יודעת מי איני". אז מיהו ביבי? אנחנו זוכרים מי זה הוא? האם הציבור זוכר מי אינו? בסרטון הזה, בתפקיד הגננת או הגנן, נתניהו נראה מתוק מול חבורה של ילדים טיפוליים שזקוקים בדחיפות לריטלין. מרבית הביקורות שנכתבו נגד הסרטון, בשצף-קצף פייסבוקאי טיפוסי, עסקו בשאלת מהימנותו, ומסקנתם המלומדת היתה שמדובר בסרטון תעמולה "שיקרי": נתניהו לא יכול לנהל גן ילדים, כי הילדים יקפצו מהגג ויברחו לכביש, בזמן שהוא והסייעת יאכלו גלידת פיסטוק ויריבו עם כל העולם. היו גם מגיבים שהתעצבנו נורא על כך שנתניהו עושה שימוש בסיסמאות, קלישאות, כזבים, מניפולציות, עלבונות ושאר מרעין בישין.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
האמת, צודקים לגמרי. כי תעמולת בחירות מצטיינת לרוב באמירת אמת, ניקיון לשון ודיוק עובדתי. לבני ובוז'י באמת נורא דומים לביטלס כשהם חוצים את מעבר החציה; ליברמן המתעתע והנסתר מדבר תמיד תמיד "תכלס". ובכלל: פרס היה איש של "כן ולא" רגע לפני שהוא חילק את ירושלים, אחרי שנתניהו ענה לטלפון האדום ובגלל שאף אחד לא דרך על שאול מופז, כי ליברמן זה "דה" ולבני תביא שלום, ולפיד לא אחראי למה שקרה בשנתיים האחרונות באוצר (כלומר, כן אחראי להישגים לכישלונות אחראי נתניהו) וכן הלאה.
הציפיה ל"אמירת אמת" בתשדירי תעמולה (ועוד בכאלה ויראליים, שכל מטרתם היא לייצר שיח אלטרנטיבי ומגניב, רחוק ככל האפשר מ"האמת") היא כמובן נאיבית וילדותית ממש כמו הילדים בגן של ביבי, אבל בעיקר היא משקפת את המקום אליו הידרדרה מערכת הבחירות של 2015: מצד אחד רצון להתרחק ככל האפשר מעיסוק כלשהו, אפילו שולי או אגבי, ב"מי זו היא" מי היא מדינת ישראל החדשה ומה הבעיות המורכבות שאיתן היא נלחמת, ומאידך התבוססות כל כך עמוקה בתרבות של שקר ומניפולציה, שמייצרת צמא לאיזושהי "אמת" חמקמקה שאף פעם לא תגיע. במקום להתעסק בשאלה "מי זה הוא", עוסקים ב"מה הוא אומר" ובמקום לתהות מה אנחנו, כישראלים, רוצים בכלל, עוסקים בניתוח בלתי פוסק של קמפיינים, תדמיות ושקרים (שהופכים לאמיתות כמובן, מרגע שהם חוצים את סף הפייסבוק אל הליין-אפ של תכניות האקטואליה).
אולי משום כך, עברו תכניות אלה בשיא הבזק מעיסוק בסרטונים הוויראליים על ביבי מחכה לאוטובוס, לעיסוק בסרטונים הוויראליים על ביבי מחכה לשקט בגן. כמובן, אחרי שהקרינו שוב ושוב את הסרטון המזעזע שבו השם ישמור השתמשו בילדים תוך "עבירה על החוק". איזה חוק? אותו חוק קצת ארכאי במסגרתו כמעט כל מראיין הוא עבריין כאשר אינו קם באמצע ראיון וצועק "גוועלד, אל תעשה כאן תעמולת בחירות". את כל הפסטיבל הזה (שבו כבר אין "לחוק" כל משמעות, כי במסגרת העיסוק בסרטון הלא-חוקי הזה מקרינים אותו שוב ושוב) ליווה בטרוניות הקבועות יצחק קדמן, כ-מו-בן יצחק קדמן, למרות שעל חוק הנוער המחייב אישור הורים לצילום ילדיהם כנראה לא עברו. אז האם באמת נגרם נזק נפשי לילדים המשתתפים בסרטון? אולי. ואולי פשוט גם המועצה לשלום הילד הצטרפה למגדל בבל של הפייסבוק, הווטסאפ, ושאר המגיבים האוטומטיים-מדי בעידן הסמיילי.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד