עת לתמורה בטרם פורענות

הבחירות הקרובות גורליות מאי פעם. העולם סביבנו גועש ורוגש. איראן - סף גרעינית, דאעש טובחת, חיזבאללה מאיימת מהצפון, חמאס – מדרום-מערב ופלסטינים שוחרי חירות פוגעים בנו בבית. בחוץ, מעבר לים, אנו מבודדים מדינית. הסתכסכנו עם ארה"ב כשהיא והאיחוד האירופאי לא רואים עין בעין עמנו את הסכסוך עם הפלסטינים ואת האיום האיראני. בתוכנו – למעלה מ-24% חיים בעוני וגילויי שחיתות מערערים את חיינו. אנו מנסים להתנהל באורח שלכאורה איננו מושפע מאלה, אך מה שמנהל אותנו למעשה - מסוכן לנו. יש המכונסים בעצמם, לא רואים את האחר מבית ומחוץ, אחרים חווים קורבניות, משותקים מייאוש, מאימה ומאסקפיזם, או נתונים בהזיות משיחיות ולאומנות מתלהמת.

ברובד המודע, אנו עסוקים בלקויות חברתיות-כלכליות, ערכיות וקיומיות, כשבעיקר, מעוטי המשאבים סובלים. ברובד הפחות מודע, פחד ממלא תפקיד מרכזי בבחירות. בפועל, הממשל נוקט עמדות מדיניות שלא מאפשרות לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. מאמציו להמשיך למשול נועדו למנוע הקמת מדינה פלסטינית לידנו, בין הים לבין הנהר, ולהמשיך את שליטתנו בארץ כולה. אסטרטגיה זו ננקטת מאז ימי מנחם בגין כראש ממשלה, שראה בהסדר השלום עם מצרים אמצעי לעקיפת הסוגיה הפלסטיני; בהמשך, על-ידי שרון – בהינתקות; ועתה נתניהו - באיום האיראני, ומסכן בכך את כוח ההרתעה הישראלי החשוב ביותר.

האומנם לא ניתן להתמודד איתו אחרת? השלטון מתנהג כמי שמעוניין לא לסיים את הסכסוך, אלא לנהלו. הוא עושה זאת במטרה לאפשר השתלטות בלתי הפיכה על הארץ כולה, מה שיוביל למדינה דו-לאומית ולמעשה, להטמעת הסכסוך בתוכה ולקץ המדינה היהודית. הוא מניח מגלומנית שנצליח לעמוד בהתנגדות לכך – אלימה, מדינית וכלכלית. בכך הוא גוזר עלינו חיים תחת איום תמיד ואי-ודאות. הוא ואוהדיו יודעים רק את שפת הכוח, שמשמעה המשך האיבה בינינו לבין שכנינו וחיים על החרב. במקום להביא שלום, שגשוג, ידידות וסובלנות, הוא זורע שנאה ומזמין עוינות נצח.

סיום הסכסוך באזורנו, מחייב היפרדות מהגלות שבתוכנו ומדימוי עצמי נצחי של קורבן. על מנת להישרד, אנו נדרשים לתמרן בחכמה תוך התגמשות יצירתית בחתירה לפשרה טריטוריאלית המבוססת על חלוקת ארץ ישראל, כיבוד קדושת ירושלים, גם של האחר, ותיקוני גבול, המחייבים ויתור על שטחים. יהודים בישראל ובעולם מתקשים לחיות עם ויתורים כאלה ומאמינים בכוח עליון שיגשים חלומותיהם ויממש את חזונם ושאיפותיהם הטריטוריאליות הלאומיות והדתיות. בעייתנו, שאפילו המפוכחים שבנו אמביוולנטיים כנראה לגבי השלמה ראויה של החזון הציוני.

אנו חברה בעומס יתר של חילוקי דעות ולחצים מתישים. על מנת לעקוף זאת אנו נוטים להתפשר בתוכנו, גם על חשבון ערכים חיוניים ושלום עם האחר. סיום הסכסוך יחייב פגיעה באחים. משקעי ההינתקות מגוש קטיף מרתיעה מפניה. הימנעות ממנה, כמו גם מחלום ארץ ישראל השלמה, עלולה להביא לפגיעה חמורה יותר – לאובדן הבית כולו. זו אחת הסיבות אולי להימנעות מפתרון מדיני ומה שפורץ החוצה - שנאה ותוקפנות משתקת.

איננו ערוכים למצפה לנו בזירה המדינית כבר בשבועות הקרובים. מי יתקע לנו שיוזמת השלום הערבית תחכה לנו ובמיוחד, אם שאר העולם לא יאיר לנו פנים. במצב זה, כשהרחקנו מעלינו את הטובים שבידידינו וסיכנו את יהדות העולם, יקשה עלינו להתמודד בהצלחה עם אלה בלא היערכות מחשבתית חדשה.

הנהגה אמיצה ואופטימית, תוך אחריות לדורות הבאים, יכולה להתמודד עם מורכבות זו בראייה ארוכת טווח, בשיתוף פעולה עם אומות העולם ועם האזור. אין לאבד זמן ולהיגרר במדרון חלקלק לבדידות, לעוני ולסכנה קיומית לבית היהודי המופלא שכוננו כאן. עת לתמורה בטרם פורענות.

ד"ר עובדיה ניהל שירותים חברתיים ארציים ולימד בחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי, המכללה למנהל

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד