שינוי קטן גדול

תלי תלים של פרשנויות ילוו אותנו בימים הקרובים בנוגע לתוצאות הבחירות – מי ניצח ומי הפסיד ולמה. אולם כדאי להסתכל על תוצאות הבחירות האלה גם כמצפן לכיוון הרצוי לשינוי השיטה, על מנת להבטיח משילות ויציבות לצד ייצוגיות של המערכת הפוליטית.

תוצאות אלה מסמנות את ראשיתה של מגמה במערכת הפוליטית בישראל. אחד השינויים "הקטנים" בשיטה הקיימת שתרמו לתוצאות אלה הוא העלאת אחוז החסימה לשיעור של 3.25% במסגרת מה שמכונה "חוק המשילות". כבר בבחירות האלה קיבלנו הוכחה לכך ששינוי טכני לכאורה יכול לשנות את פני המפה הפוליטית – להעלאת אחוז החסימה הייתה השפעה על התנהגות המפלגות ועל התנהגות הבוחרים. הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן המפלגות הערביות שהתאחדו וכוחן עלה מ – 11 מנדטים לשלוש המפלגות ל – 14 מנדטים לרשימה המשותפת.

לאיחוד המפלגות הערביות הייתה גם תופעת לוואי נוספת: היא הובילה לעליה בשיעור ההצבעה בקרב הערבים, לפחות על פי התוצאות במספר ישובים. לדוגמא, בבחירות 2013 שיעור ההצבעה בבאקה אל-גרבייה היה 43% ואילו בבחירות הנוכחיות הוא טיפס ל – 61%, גם בג'סר אל זרקא היה שיעור ההצבעה ב- 2013 41% והוא עלה ל – 58%.

כמה עובדות על המפה המפלגתית שנוצרה: מספר המפלגות המיוצגות בכנסת ירד ועומד על 10 מפלגות, אין מפלגות של ח"כים בודדים, למפלגה הקטנה ביותר יש ארבעה מושבים, מסתמנים שוב, כבעבר, שני גושים – ימין ומרכז-שמאל שבמרכזם מפלגה גדולה יחסית (ליכוד – 30 מנדטים, המחנה הציוני – 24 מנדטים), וגורמים קיצוניים כמו ברוך מרזל נשארו מחוץ לכנסת.

במלים אחרות, שינוי מוסדי בשיטה הקיימת של העלאת אחוז החסימה תרם לשינוי במפה הפוליטית, לצמצום מספר המפלגות, ובכך להקטנת הפיצול בכנסת. אם כי עדיין הכנסת היא ייצוגית למדי, ומספר המפלגות האפקטיבי בה הוא מהגבוהים במדינות הדמוקרטיות. לצד זאת, מספר המפלגות כיום נמוך בהרבה ממה שהיה בשיא הפיצול בכנסת בשנת 1999, עת הייתה נהוגה הבחירה הישירה.

תופעה מעניינת נוספת בתוצאות הבחירות היא כי הציבור העדיף להצביע למפלגות המרכזיות בכל גוש כדי להבטיח שהעומד בראשן יהיה מועמד להרכיב את הממשלה. למרות התחושה שלמראית עין מדובר בהטיה של המערכת הפוליטית ימינה, הרי שניתוח של מספר המנדטים של גוש הימין מלמד שהתחזקות הליכוד באה בעיקר על חשבון מפלגות מאותו גוש (הבית היהודי וישראל ביתנו). כלומר, בוחרי הימין קיבלו החלטה אסטרטגית להצביע לליכוד כדי להבטיח שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה ולא המרכז-שמאל. מהצד השני, גם היחלשות מר"צ ויש עתיד יכולה ללמד על הצבעה אסטרטגית של הבוחרים למחנה הציוני כדי לנסות להגדיל את סיכוייו של הרצוג להרכיב את הממשלה.

תוצאות אלה מלמדות על שינוי מוסדי נוסף שיש לערוך בשיטה הפרלמנטרית הקיימת כדי להגביר את המשילות והוודאות במערכת הפוליטית: יש לאמץ את השינוי לפיו ראש הסיעה הגדולה בבחירות מתמנה אוטומטית לראש הממשלה. שינוי כזה יבטיח מצד אחד איחוד של המפלגות לגושים כדי לגרום לכך שהעומד/ת בראשן ימונה לראש ממשלה ומצד שני יעודד את הבוחרים להצביע הצבעה אסטרטגית למפלגה שאת העומד בראשה הם רוצים לראות בראשות הממשלה. השינוי של ראש הסיעה הגדולה הוא ראש הממשלה במסגרת השיטה הפרלמנטרית יוביל לחיזוק בסיס התמיכה המפלגתי של ראש הממשלה ויאפשר יצירת קואליציות יציבות. זאת בניגוד לשיטת הבחירה הישירה שהובילה לפיצול הקולות בין המועמד לראשות הממשלה ומפלגתו, כך שנוצר מצב שבו מי שזכה בראשות הממשלה עמד על כרעי מפלגתו (לדוגמא אהוד ברק זכה ב-56% אך מפלגתו זכתה רק ב-20% מהקולות). שינוי זה גם ימנע סחטנות מצד מפלגות מאזניים משום שלא יוכלו לאיים בהעברת תמיכתן למועמד אחר לראשות הממשלה אם לא יענו תביעותיהן.

שינוי כזה עשוי להוביל אותנו בבחירות הבאות למפת מפלגות מפוצלת פחות – מפלגות המרכז יתאחדו ביניהן כדי להציג מועמד אטרקטיבי לראשות הממשלה או יצטרפו למפלגת ימין או שמאל וכך נקבל שתי מפלגות גדולות שהעומד בראש הגדולה מהן הוא ראש הממשלה. לראש הממשלה תהיה יכולת תמרון קואליציונית גדולה יותר מאשר במצב הקיים או מהמצב שהיה קיים בבחירה הישירה, משום שגרעין השליטה שלו בקואליציה יהיה גדול יותר שכן הוא יעמוד בראש הסיעה הגדולה בכנסת.

אני סבור ששינויים מוסדיים לכאורה קטנים שיאומצו במסגרת השיטה הפרלמנטרית יכולים להועיל הרבה יותר מאימוץ שיטה שאינה מתאימה למרקם החברתי והפוליטי של ישראל כמו השיטה הנשיאותית, שעלולה לפגוע אנושות במימד הייצוגיות שהוא כה חשוב לחברה משוסעת כמו ישראל. צעדים לתיקון השיטה הקיימת כמו העלאת אחוז החסימה שכבר נעשה ואימוץ "ראש הסיעה הגדולה הוא ראש הממשלה" הם נדרשים ועשויים ליצור שינוי של ממש במציאות הפוליטית בישראל: חיזוק המשילות והיציבות מבלי לפגוע במימדים מהותיים של דמוקרטיה כמו ייצוג מיעוטים, קולות מרובים וחתירה לפשרה והסכמיות.