"לא נותנים להיכנס!"
אזור כפר המכביה עבר לדום כששיירת ראש הממשלה דהרה לעבר המתחם. אנשים דוממו מנועים בכיכר, קולות הסירנה התכתבו רק עם מפגינה רועשת אחת במגפון, ומול הכניסה הראשית עמדו עוד כמה מתנגדים עם שלטים וצעקות קצובות. באופן אירוני, זה היה אולי האירוע היחיד בעולם שבו המפגינים מסודרים יותר מהמארגנים.
אותה כניסה ראשית נחסמה לקהל ולתקשורת על ידי מאבטחים. "אין מעבר, אף אחד לא נכנס", גערו אנשים במדים שונים ובעניבות שונות. דקה לאחר מכן אדם אחד פשוט נכנס, ביניהם, ואז היתר. ללא בדיקה, ללא כלום, זרמו כולם לעבר הבניין המדובר, אבל שם חיכה הברדק האמיתי. נאום נתניהו תוזמן ל-20:00 אבל כבר ב-18:30, לערך, נסגרה גם הכניסה היחידה ויצרה פקק אנושי עצום. אדם גדול בז'קט בהיר ניווט מבפנים, מדי פעם עוד סימן לאחד-שניים להיכנס, כמו סדרן במועדון לילה שמגניב פנימה חבר מהצבא. כ-20 עיתונאים נתקעו אף הם בחוץ וכמה מהם גערו בו, עד שלבסוף ענה לאחד: "אחי, אני אפילו לא עובד פה".
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
סקר וואלה! NEWS | אחרי הכרעת היועמ"ש: הימין חוזר להוביל בקרב הגושים
מכנה את גנץ "צנון" - ולוחץ יד לסער: נתניהו משיק את הקמפיין
מי יתמוך, מי יבלום ומה ייצא לנתניהו: המדריך המלא לחוק הצרפתי
כשאחראי האבטחה האמיתי הגיע והודיע שהכניסה נסגרה באופן סופי, אנשים כבר קיבלו קצת עצבים. "אנחנו רוצים לתת כוח לביבי, למה לא להכניס?", שאל אחד מתוך ההמון. "למה שלא יראו 1,500 איש באולם?", תהה אחר, ואישה צעקה: "איזה נזק אתם גורמים לליכוד!". אלו היו דקות מייצגות של מצביעי המפלגה הוותיקה. הם נתקעו בחוץ בגלל ארגון לוקה של המפלגה עצמה, אבל הכעס הופנה לכוחות האבטחה בלבד, כאילו הם רוצים במכוון להפריע לאירוע. "כולם מבינים שהמארגנים של האירוע לא קשורים לביבי", אמר מישהו, "זה ניהול כושל".
הדחויים ניצלו את העובדה שנתקעו מחוץ למסיבה כדי להחליף מתכונים, שיחות אידיאולוגיות עמוקות וטינופים לעבר שי ניצן, רביב דרוקר והתשקורת. "גנץ מחקה אותו", אמר אחד, "ביבי הלך לפלאפל, אז גנץ הלך לפלאפל". "40 מנדטים", ענה לו חברו. "40 מנדטים", חזר הראשון. אנשים צפו בנאום בסלולרי, הרעש לא איפשר להם לשמוע את נתניהו, אבל גם בלי זה הם השתמשו בכל הסיסמאות של ביבי, בזמן ואפילו לפני שביבי אמר.
הלחץ על השערים לא פסק, למרות שסיכוי להיכנס לא נראה באופק. "באתי מאילת", התלונן בפני איש מבוגר, "ואני חבר מרכז". מאילת? נדהמתי. "אני לא גר שם, אבל באתי משם. רגע, למה אתה שואל?". אני עיתונאי. "לא, לא, אז אל תכתוב את השם, אשתי לא יודעת". אישה שעמדה לידו - לא אשתו, מן הסתם - כן הפנתה אצבע מאשימה: "זה זלזול באנשים שהגיעו מרחוק. אנשים יחשבו עכשיו אם לבוא להצביע בקלפי, כי אולי גם שם לא יהיה מקום. זה חבל, זה פספוס של התנועה. כשאתה מזמין אנשים אליך הביתה, אל תזמין יותר מהמקום שיש לך בשירותים ובמקלחת".
אבל היא הייתה בדעת מיעוט.
כצפוי, הנאום היה משלהב, אהוד, עוצמתי, תקיף, מפלג בין מי שצריך ומאחד את מי שצריך. אבל לו מצלמות ליכוד TV היו מופנות החוצה ולא פנימה, ביבי היה מקבל ביטחון רב יותר בסיכוייו. כי אם בתוך האולם ישבו אנשים שקיבלו את הזכות לצפות בו, והגיבו בהתאם, מחוץ לו התקבצו כל המדוכאים, הנזרקים, אלה שלא קיבלו את הכרטיס, שהגיעו מרחוק אך נדחו. והם שמחו לא פחות.
למעשה, אחרי צפייה באירועים של מפלגות גנץ, לפיד והעבודה, אפשר לקבוע - והמדגם נראה מייצג: כשזה נוגע לתחושת אופטימיות, להשלמה, לזרימה אבסולוטית עם כל מצב: הליכוד גורפת גם 130 מנדטים. כמו שנתניהו נראה נחוש, נכון לכל מאבק, בכמה גזרות, כך מצביעיו. אין באמונותם ולו סדק קטן אחד. להיפך.
בין פוליטיקה לספורט יש הרבה דמיון, ואחד האספקטים הבולטים הוא תחושת האהדה. יש את אוהדי הכורסא, שיצפו במשחקים בטלוויזיה, שישמחו כשמצליחים וייעלמו כשלא; הם מכבדים את ראש הקבוצה, אפילו יותר מכך, אבל לא ילכו אחריו באש ובמים. עבורם זה תחביב, פנאי, לא מהות החיים. ויש את האולטראס, את האוהדים השרופים. אלה שעבורם הקבוצה היא החיים עצמם. הם הולכים אחריה בקנאות, יגנו עליה, על מנהיגיה, ככל שיתקפו אותם, כך יתאגדו. ואם כנסת ישראל היא ליגה, הליכוד מחזיק בהכי הרבה אוהדים שרופים, אולטראס. הם יהיו שם תמיד, בשביל הקבוצה, בשביל הסמל, בשביל המנהיג. הם מחוברים לרעיון, לדרך, ולא יעניין אותם מה אחרים חושבים. הם בשלהם. הם נולדו כך וכך גם ימותו. תשאלו כל פנאט ספורט - קבוצה לא מחליפים. זו לא פרשנות, ביקורת או מחמאה. זו עובדה.
"תראה לי אחד שגורם לתור כזה, לפקקים כאלה", אמר אחד המתפקדים. גם הוא לא כועס. "מפלגת העבודה היו עושים אירוע כזה בבית קפה!", זרק אחר. "הליכוד גדול, ברוך השם, אין מקום".
ניקול מרמת אביב ג' הייתה נשואה לשמאלני. היא עדיין נשואה לו, עידכנה, אבל הוא כבר לא שמאלני. "מחצו אותי, הצלעות שלי כמעט נשברו, המעיל היקר שלי נקרע", סיפרה, "אבל לקחתי את זה בכיף. אנחנו אוהבי אדם, במהות שלנו. אנחנו לא רעים, אנחנו טובים. אנחנו ביחד".
מאיר בר, כובע קסקט לראשו, הסכים עם התזה - אין אופטימיות כזו בשום מחנה אחר. "אנחנו לא חושבים על עצמנו, אנחנו חושבים על המדינה", אמר. "אנחנו לא רוצים אוטובוסים מתפוצצים, לא רוצים כלכלה בקרשים". הוא דיבר על הדוחק ועל כך שאפילו הוא לא הצליח להיכנס: "זה לא יעצבן אותי. אם אני מגיע לכאן מירושלים ברכבת חדישה ויודע שמי שדאג לזה היה שר התחבורה, מהליכוד, ושהתקציבים הגיעו בזכות כלכלה חזקה של נתניהו, אז על מה להתלונן?".
אז הגאונות של נתניהו היא בעצם שגרם לכך שיהיה קשה מאוד למצביעיו להתלונן
"זו שטיפת מוח של הרבה שנים - שהליכודניקים הם עדר. נכון, אנחנו מתחברים רגשית אל הבן אדם כי הוא כל כך מוצלח, כל כך מוכשר. אתה יודע מה? אם לשמאל היה מנהיג כזה היו לו 90 מנדטים, כי כל התקשורת היתה איתו. אבל זה גם חיבור שכלי. של מחשבה. של דרך".
"נתניהו וסער לחצו ידיים", חבר המרכז צליל חתוכה מתפרץ לשיחה כשהוא מחזיק את הסלולרי.
"בסדר", אמר בר, "פוליטיקה".
"עד 41", חתוכה קיבל תיאבון. "אנשי ליכוד מגיעים לקלפי וגם כשהם רוצים להצביע למפלגה אחרת, הידיים רועדות ושמות מחל. אין מה לעשות, אנחנו ליכודניקים אמיתיים. אני כועס שלא נכנסתי, ברור, אבל אני לא יכול לוותר על הליכוד".
"בגלל כמה שלא נכנסו לא נפקיר את הכלכלה והביטחון", אמר אליהו וקנין, בן 17 מבני ברק. אתה לא כועס שלא נכנסת? "הייתי בפנים ועשיתי טעות - יצאתי לשירותים. כן, זה מעצבן, אבל הליכוד שווה את זה".
אפשר לבקר את התוקפנות בנאומיו של נתניהו אבל המסרים מחלחלים כל כך עמוק שהם הופכים לקעקוע. שיחת התקועים בחוץ עסקה באנטי של התקשורת ובעיקר "במסע הציד המשפטי-פוליטי". "אני הראשונה שאלך לצלם אותו עם המדים הכתומים", אמרה ניקול, "אבל תנו לבן אדם להגיע לערכאה הזו, רבאק! תנו לו!".
לא בלאגן אבל, גם להילחם ככה וגם לנהל את המדינה? "הוא מספיק חזק, אתה רואה את זה", היא אומרת.
"תראה איך ביבי נראה הערב, אחרי פרסום כתב חשדות בשלושה תיקים", אמר בר. "אתה זוכר איך אולמרט היה נראה בתקופת החקירות? אנשים מריחים את זה". מה נתניהו צריך לעשות כדי שתתנער ממנו? "אם היה כסף, מעטפות, משהו, הייתי מתנער. גם פגיעה באנשים, מינית, אפילו דברים כמו שהאישה ההיא טענה שגנץ עשה ברפת - זו בעיה". זה לא הוכח. "דיברתי עם האישה ואני מאמין לה, אבל זה לא רלוונטי. אם זה היה מישהו מהימין, לא היו קוטלים אותו חודשיים?".
הגדולה האמיתית של נתניהו היא להגיע לכל מערכת כאנדרדוג, למרות שבעיני העם הוא פייבוריט מוחץ כבר עשור. "הוא באמת אנדרדוג", אומר בר. "כמה תכה אותו, ככה ירבה", אומר חתוכה. "תחשוב מה היה קורה אם לא היו מענים אותו", בר מסדר את הקסקט. "אם כל הכישורים האלו, כל האנרגיה, היו מופנים לניהול המדינה. באותו יום הוא עוסק בפוליטיקה פנימית, בחקירות ומספיק לדבר עם פוטין. אני הייתי קורס על חצי מזה".
שאלתי את ניקול: היפותטית, מה צריך לקרות כדי שתאבדי אמון בליכוד?
"הם לא יאבדו את הקול שלי כי אני מאמינה בדרך הזו. בכל התחומים הם סיפקו את כל מה שרציתי".
ב-9 באפריל משחק העונה. של ניקול, של בר והקסקט, של חתוכה, של וקנין, של הבחור המסתורי מאילת, של מאות שחלמו לראות את מנהיגם, נתקעו בחוץ, והמשיכו בשלהם. הסקרים כרגיל לרעתם, הם כרגיל בגישת כל העולם נגדנו, אולי הם צודקים ואולי לא, אבל היתרון של מפלגת הליכוד נשאר בעינו: זו הקבוצה היחידה שבכל משחקיה הטריבונה חזקה לא פחות מהחבר'ה שנלחמים על הדשא.
