"לתפקיד ראש ממשלת ישראל אני לא מחפש איש מוסר או רב בית כנסת. אני מחפש ראש ממשלה. לא אכפת לי שהוא מקבל מתנות יקרות, או אם אומרים עליו שהוא שקרן. מצדי שאשתו תזמין חמגשיות במיליון שקלים לחודש ושהבן שלו יהיה בטלן שמבקר במועדוני חשפנות. הוא שווה כל גרוש".
השורה התחתונה של המסר הוויראלי הזה, המתרוצץ ברשתות, פשוטה מאוד - בנימין נתניהו הוא האדם הנכון להנהיג את מדינת ישראל. לא "אין כלום כי לא היה כלום", לא "פייק ניוז", אלא "גם אם הכול נכון זה לא משנה". הכותב יסלח לראש הממשלה גם אם עשה את כל המיוחס לו בכתב האישום והרבה יותר מזה, למען העם.
ישראל עשתה דרך ארוכה מאז שנות ה-50, הזמנים שבהם ראש הממשלה הדיח את אחד הקצינים הבכירים המצטיינים בצה"ל על כי לא דיווח שפקוד שלו גנב שני שקי סוכר, ושכל צמרת המדינה ידעה והתעלמה מכך שהחייל מספר אחת, לימים הישראלי המפורסם בעולם, מנהל מפעל פרטי של שוד עתיקות. לכן, מעבר לשאלת חפותו של נתניהו ולתהיה אם המדינה תשרוד בלעדיו, נחוץ לבדוק אם שחיתות משנה משהו לבוחר.
נהגנו לחשוב שכן, שאדם שנתפס בעבירה סיים את הקריירה הפוליטית שלו בחרפה. בישראל ברור שזה לא המקרה. ובעולם? האם יש תרבויות פוליטיות דמוקרטיות שבהן יש יתר סלחנות ל"חולשות אנוש", או כאלה שבהן על עבירות מסוימות אדם יאבד את עולמו אבל על אחרות לא?
הבה נצא למסע: מסביב לעולם בשמונים שחיתויות. לפחות.
ב-1991 התקיים סיבוב שני ומכריע בבחירות למושל לואיזיאנה. המתמודדים: המושל לשעבר אדווין אדוארדס, דמוקרט שנשרך מאחוריו שובל עבה של שחיתות, והרפובליקני דיוויד דיוק, תומך גדול בקו קלוקס קלאן, גזען, מאמין בעליונות הגזע הלבן, אנטישמי, מכחיש שואה ומאמין בכל תיאוריות הקונספירציה נגד היהודים. הבית הלבן של הנשיא בוש האב - רפובליקני, כזכור - גינה את דיוק בפומבי, וכך גם הממסד. חברות הודיעו שאם הוא ייבחר יחרימו את לואיזיאנה ולא יערכו בה שום כינוס. הסטיקרים במכוניות קראו להצביע למושחת (vote for the crook: it's important), ללטאה ולא למכשף, התואר שניתן למנהל האזורי של הארגון הגזעני (Vote for the Lizard, not the wizard). אדוארדס ניצח. השחיתות גברה על הגזענות.
"מדד השחיתות הגלובלי ממקם את ארצות הברית כחלק מעשרים המדינות הכי פחות מושחתות בעולם, אך סקרים מלמדים כי הציבור מאמין שהשחיתות נפוצה במדינה - בעיקר בוושינגטון, בבית הלבן ובקונגרס", אמר לוואלה! NEWS פרופסור איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית וראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן, שמכהן בימים אלה כפרופסור אורח באוניברסיטת פנסילבניה.
העוצמה הפוליטית של טמאני הול בניו יורק של תחילת המאה ה-20, ושל משפחת דיילי בשיקגו בהמשכה הייתה לאגדה, אך נבחרי הציבור בבירה לא נותרו תמימים כשהמערכת הוצפה בכספי הענק של התאגידים והלוביסטים. "בהיסטוריה האמריקנית היו מקרים לא רבים של שחיתות בקרב נבחרים. בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 ניהל האף.בי.אי. מערכה מבוימת נגד שחיתות, שהפילה בפח שישה צירים בבית הנבחרים, סנטור ועשרות פקידי ממשל שקיבלו שוחד עבור טובות הנאה פוליטיות (הפרשה תועדה, בין השאר בסרט "חלום אמריקני", א"נ)", תיאר גלבוע, תוך שהוא מזכיר גם את ג'ק אברמוף (לוביסט שנדון ב-2006 ל-6 שנות מאסר בשל שוחד לאנשי ממשל וגרף אחריו 21 פקידים ופוליטיקאים, בפרשה שהפכה לסרט "קזינו ג'ק"), את מושל אילינוי רוד בלגוביץ' שניסה "למכור" את מושבו של ברק אובמה בסנאט תמורת שוחד, ואת הסנאטור המוערך תום דשל, שנאלץ לוותר על מועמדותו לכהן כשר הבריאות והרווחה בממשל אובמה בשל בעיות בדוחות המס שלו. "דווקא המקרים האלה מעידים שהמערכת הפוליטית בארצות הברית אינה מושחתת יחסית", הסביר.
שורשיה הפוריטניים של ארצות הברית יוצרים סלחנות כלפי דברים מסוימים, שנתפסים כחלק מתרבות פוליטית - עסקאות תן וקח לצורך הצבעות, למשל - אך לא סולחים לשקרים. שקר, ודאי תחת שבועה בזמן עדות, מחסל קריירה פוליטית. או חיסל, בעבר. וכך אנו מובלים לפיל שבחדר, או לאדם העומד בראש מפלגת הפיל.
"טראמפ יוצא דופן בשל שתי סיבות עיקריות", הסביר גלבוע, "לאורך כל מערכת הבחירות הוא טען שוושינגטון מושחתת, ושהוא ינקה אותה (ובינתיים רבים ממקורביו הגיעו לספסל הנאשמים או לכלא, א"נ). שנית, בשל הקיטוב בין הדמוקרטים לבין הרפובליקנים, מה שחשוב זה לא מה שאתה עושה, אלא מי החלופה, מי עומד מולך. טראמפ מפיץ הרבה שקרים, אבל היום בעיני הציבור שקרים אינם בהכרח שחיתות. כל הפוליטיקאים, בעיקר בעשורים האחרונים, לא נחשבים אמינים. הוא מסרב לפרסם את דוחות המס שלו, למשל, אבל כך גם ננסי פלוסי". לעת עתה, די ברור שטראמפ יהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות 2020, למרות עננת החקירות שמרחפת מעל ראשו. זה גם המקום להזכיר שהילרי קלינטון ובעלה הפכו למולטי מיליונרים בעזרת הקשרים שטוו בשנותיהם הבית הלבן, תופעה מוכרת מוושינגטון עד תל אביב.
המציאות שמאחורי "חלום אמריקני"
ומה במדינות שבהן כלל אי אפשר לחקור נשיא מכהן? "החוק הצרפתי" עדיין נושא הבדל תהומי בין מולדתו המתחזקת משטר נשיאותי ובין פרלמנט ישראלי שלא מגביל מספר קדנציות, אך לדברי יגאל פלמור, "תפיסת מהות השחיתות דומה בכל מקום באירופה כשזה מגיע לתחום המשפטי: שימוש לרעה בעמדת כוח כדי להפיק טובת הנאה על חשבון הציבור". פלמור, דובר הסוכנות ובכיר לשעבר במשרד החוץ, הדגיש כי "הציבור נוטה לסלוח יותר למנהיגים מסוימים. יש סיטואציות שעשויות להתקבל על ידי דעת הקהל בהתאם לאישיות ולמידת הפופולריות שלה, ורוח הזמן שמשתנה ללא הרף. בצרפת הצליח הנשיא שיראק, שנחשב אדם אהוד וסימפטי גם על ידי יריביו, לחמוק מכתמי תדמית גם כשנודע שעיריית פריז העסיקה בתקופתו מאות עובדים במשרות פיקטיביות, או כשפורסם שהוא נוהג לצאת לחופשות עם מזוודות מלאות מזומנים. פרנסואה פיון, לעומתו, שהיה המועמד לנשיאות מטעם אותה מפלגה, אך נחשב לעצור וקריר, הוביל בבטחה בסקרים והושלך הצידה לאחר שנודע כי קיבל במתנה חליפות יוקרתיות ודאג למשרות פיקטיביות לרעייתו ולבניו".
הסוציולוג הנודע מקס ובר עסק בהבדלים הבסיסיים בין האזור הדרומי והקתולי של אירופה, הנוטה לסיייסטות ממושכות, ובין הצפון הפרוטסטנטי והקפדן, הרואה בחומרה את המונח "לעשות לביתו". אלא שגם כאן כבר מורגש השינוי. "היסטורית ותודעתית אפשר לומר כי דרום היבשת ומזרחה אכן נתפסים כאזורים סלחניים יותר לנושא השחיתות ומעניקים למנהיגים חופש פעולה וסוג של חסינות מהרגע שנבחרו. אבל דווקא השנה האחרונה הראתה לנו שזה כבר לא בהכרח עניין של גאוגרפיה, אלא תלוי מנהיג, תלוי נושא ותלוי אלטרנטיבות", הסביר עומר גנדלר, חוקר תנועות לאומיות והאיחוד האירופי באוניברסיטה הפתוחה. "כך, למשל, בספרד הייתה פרשת שחיתות גדולה שבה היו מעורבים פוליטיקאים רבים במפלגת השלטון, המפלגה העממית. לבסוף, לאחר חודשים רבים של תחקירים וכותרות, הביאה הפרשה להפלת ראש הממשלה מריאנו רחוי, וזאת למרות שהוא עצמו לא הואשם או היה מעורב בה באופן ישיר. וזה בזמן שהספרדים ידעו שזה יעלה לשלטון ממשלת מיעוט שלא נבחרה, בתמיכה של גורמים בדלנים. ספרד בחרה בניקיון גם במחיר של אי-יציבות פוליטית, אך איטליה פעלה הפוך - סילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה ששמו נקשר רבות לשחיתות, ושנאלץ לעזוב את תפקידו, הוחזר לחיים הפוליטיים בבחירות האחרונות, והיה נדמה כי הכול נמחל לו. הסיבה הייתה ההנחה כי רק הוא מסוגל לעצור את הניצחון של המפלגות הפופוליסטיות, ואפילו מתנגדיו הגדולים משמאל הסכימו לשכוח את העבר ואפילו לשקול קואליציה עמו. כך או כך, בסוף גם הוא היה חלש מדי". הצביעו למושחת, זה חשוב, אך לא תמיד זה מצליח.
"למרות שלכאורה איטליה היא מקום שבו נוטים להניח שכולם מושחתים, אסור לשכוח שמבצע ניקוי האורוות הנרחב ביותר באירופה המודרנית התנהל דווקא שם", תיאר יגאל פלמור את מורכבות ארץ המגף, שבה ראש הממשלה ושר החוץ ג'וליו אנדריאוטי נחשב לחבר פעיל במאפיה ואיש לא נפל מתדהמה. "בשנות ה-90 הוביל השופט החוקר אנטוניו די פייטרו מבצע ענק לביעור השחיתות הפוליטית שנקרא Mani pulite (ידיים נקיות), ובמסגרתו הוגשו כתבי אישום נגד חצי מחברי הפרלמנט, והודחו 400 ראשי ערים. המפלגות המסורתיות, ובראשן המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הדמו-נוצרית, התפרקו לחלוטין וכל הפוליטיקה האיטלקית התעצבה מחדש. במידה לא מועטה גם המפלגות הפופוליסטיות האוחזות כיום בשלטון ברומא - חמשת הכוכבים והליגה - נבנו מהמיאוס הכללי מהשחיתות, כך שהשפעת אותו מבצע ענק עדיין מהדהדת היטב במסדרונות השלטון האיטלקי".
ובכלל, האם זה רציני לדבר על ציביליזציות אירופאיות בתקופה שבה המאמץ הוותיק לאחד את היבשת מתערער שוב בשל הגירה וגלובליזציה? "לדרום אירופה יש תדמית של מקום מושחת יותר, ולא בלי סיבה", אמר פלמור. "היעדר שלטון מרכזי חזק במשך מאות שנים הותיר את החברה במחוזות הדרומיים של צרפת, איטליה וספרד במבנה כפרי ושבטי הדוק יותר, עם פחות מחויבות למדינה, למלך או לרפובליקה. גם הקתוליות מאפשרת לקבל מחילת עוונות בקלות, על ידי וידוי אצל הכומר או השגת מחילה מהאפיפיור תמורת נדבת כסף, בעוד שאצל הפרוטסטנטים מאמינים בגזרה מראש ובראיית הברכה מהאל באמצעות עבודה קשה וקפדנית, בלי יכולת לשנות את הייעוד האישי. מושגים משפטיים וחברתיים כמו שקיפות ומתן דין וחשבון הוחדרו לפוליטיקה האירופית המודרנית מהרפובליקה האמריקנית, הראשונה בזמן החדש, שקמה על עקרונות האבות המייסדים הפוריטניים. עקרונות אלה נקלטו ביתר קלות במדינות פרוטסטנטיות כמו הולנד, בריטניה, גרמניה ומדינות סקנדינביה. אגב סקנדינביה, מי שהובילה בצרפת את המאבק בשחיתות בשנות ה-90 והאלפיים היא השופטת אווה ז'ולי, נורבגית שהתאזרחה בגיל 20 וקנתה לעצמה שם של רודפת מושחתים יעילה וחסרת פשרות. היא פנתה לבסוף לקריירה פוליטית ונבחרה לפרלמנט האירופי מטעם הירוקים, שאף הריצו אותה לנשיאות ב-2012".
החתך האירופי אינו רק בין דרום לצפון, הוא גם בין מזרח למערב, כשהאחרון אמור לפעול תחת חוק וסדר, ואילו הראשון כפוף ל"אזור הדמדומים", מורשת שנות הדיכוי הסובייטי, כלכלת המחסור והמקורבים והמאבקים השלטוניים לאחר נפילת החומה. גם החלוקה הזו, עם זאת, טומנת בקרבה חלוקות משנה מבלבלות. "מערכת הבחירות האחרונה באסטוניה התקיימה בצל פרשת שחיתות גדולה שבה היו מעורבים בנקים בינלאומיים, אוליגרכים מרוסיה והלבנת הון בהיקף עצום", הסביר גנדלר. "זו אמנם לא פרשה שבה מעורבים פוליטיקאים, אבל ישנן האשמות שהם לא פעלו מספיק בשביל לעצור את התופעה. מפלגות האופוזיציה אכן ניסו להכניס את הנושא למערכה. זה אמנם לא תפס מקום מרכזי, אבל שתי המפלגות שדיברו על זה הכי חזק היו גם אלו שלבסוף התחזקו וניצחו. פולין, לעומת זאת, היא הדוגמה האזורית ההפוכה. טענות רבות לשחיתות של מפלגת השלטון צפות בה, אך היא רק הולכת ומתחזקת בסקרים".
ומה עם טורקיה, שמחזיקה קשרים היסטוריים ואקטואליים רבים לאירופה? בדצמבר 2013 פושטת המשטרה על בתי בכירים, כולל שרים ובניהם, במסגרת המלחמה בשחיתות. רג'פ טייפ ארדואן, ראש הממשלה דאז, מורה לבנו בילאל "להיפטר מהכסף" שנמצא בכספות המשפחה, בהקלטות שפורסמו חודשים ספורים לאחר מכן, ותיעדו כיצד קיבל הבן התראה על המעצרים, אזהרה ממעקבים והנחיה לסלוק עדויות מרשיעות. ארדואן תקף את מפיצי ההקלטות וטען שהן מפוברקות. מפגינים קראו לו להתפטר, אך חקירה לא נולדה. הממשלה בשליטת מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן העבירה מיד שורת חוקים, שהחשוב שבהם היה העברת הסוכנות הממנה תובעים ושופטים לשליטה ישירה של שר המשפטים מהמפלגה. "זוהי מזימה של המשטרה והתביעה, בהשראת אויבי הוותיק, פתהוללה גולן", טען ארדואן, תוך שהוא ממשיך בעיקור הכוחות שעלולים לפגוע בו - התקשורת, בתי המשפט, התביעה, המשטרה, הצבא.
החקירה לא נפתחה, ואלה היו עוד ימים סבירים יחסית בטורקיה, לפני ערעור יסודות הדמוקרטיה. "הטורקי הממוצע לא רואה את התנהלות ארדואן בנוגע לשחיתות. עבורו ארמון הנשיאות (חדש וראוותני, שנבנה בסכום אדיר, א"נ) או רכישת מטוס פרטי הם דבר טבעי", הסביר לוואלה! NEWS ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, מומחה לטורקיה ממרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב. "זה נובע ממסורת המדינה העותמנית, שבה גם הסולטנים ואפילו מייסד הרפובליקה אתאטורק גרו בארמון, ומשקף את הכוח של המדינה ולא את השחיתות". וההקלטות? "כולם ידעו שיש כאן שחיתות, אך הן הודלפו על ידי הגולניסטים, ואחרי ניסיון ההפיכה הכושל ארדואן הציג אותן כלא כשרות, חלק מהניסיון של ה'דיפ סטייט' (הביטוי האהוב על שוחרי קונספירציות מוושינגטון עד ירושלים, שרווח בטורקיה ככינוי לצבא ושאר גופי ביטחון שניהלו למעשה את המדינה שנים רבות) להפיל את שלטונו. החומרים האלה הוכתמו בעיני הטורקים, ולמעשה הפכו ללא רלבנטיים".
מדינה שהפכה סמל לקבלת אחריות אישית היא יפן. כך, הובילה שערוריית שחיתות בסוף שנות ה-80 להכתמת עשרות מחוקקים ולהתפטרות ראש הממשלה נובורו טקשיטה.
מן הצד השני של המתרס ניתן למצוא לעתים את מדינות אמריקה הלטינית, שמשלבות לא אחת חונטות צבאיות, כנסיה רבת עוצמה, בעלי אדמות החוברים לצבא וקרטלי סמים אגדיים. נשיא מקסיקו הקודם, אנריקו פניה נייטו, קיבל מאה מיליון דולר מקרטל אל צ'אפו, כך נטען במשפטו של ברון הסמים המפורסם. איש לא נפל מתדהמה, אך בואו נתמקד בברזיל וארגנטינה, שתי המעצמות הקלאסיות של אמריקה הדרומית שהיו מושחתות עד העצם בתקופות שונות, נשלטו על ידי דיקטטורות צבאיות רצחניות ומתחרות ביניהן בכל - מהנהגת האזור ועד כדורגל.
"השחיתות בארגנטינה נתפסת כמערכת שכוללת את כל מרכיבי החברה, מפוליטיקה, דרך מערכת המשפט ועד הקהילה העסקית והאיגודים", הסביר דמיאן פצ'טר, עיתונאי ומגיש ב- i24news, מומחה לאמריקה הלטינית וחושף פרשת רציחתו של התובע המיוחד אלברטו ניסמן. "זהו סוג של מעגל שתומך ועוזר אחד לשני, ומכיוון שהפרוניזם שלט במדינה במשך כמעט שלושה עשורים, הציבור בעיקר רואה בו כחלק מרכזי מתרבות השחיתות במדינה. זה בא לידי ביטוי גם בצד השני של המפה הפוליטית. אביו של הנשיא המכהן כיום, לדוגמה, עשה את הונו דרך עסקים עם המדינה, הדרך האולטימטיבית להתעשר בארגנטינה. וזו השאלה בעצם: איך אנשים שבאו מרקע של מעמד נמוך עד מעמד ביניים יצאו מהשירות הציבורי עשירים?".
לדבריו, "אחת הדרכים להבין את נצחונו של מאוריסיו מאקרי ב-2015 היא המיאוס בתרבות השחיתות, מהמאפיינים הבולטים של השלטון תחת נסטור וכריסטינה קירשנר. בפעם הראשונה היה ניתן לזהות כי השחיתות תפסה מקום רלבנטי יותר בסקרים, לפעמים תוך כדי עקיפה של שני הגורמים המרכזיים לבוחר הארגנטינאי: הכלכלה ותחושת חוסר הביטחון. גם בברזיל, ז'איר בולסונארו עלה לשלטון על נושא השחיתות לאחר רצף שלטוני של מפלגת הפועלים: שורת הפרשות שבעקבותיהן הואשמו הנשיא המיתולוגי לולה דה סילבה ויורשתו, דילמה רוסף, בשחיתות במימדי ענק. מבט על שלטון הקירשנרים בארגנטינה מלמד עד כמה השחיתות הרסה את המדינה זהו תהליך שיקום של עשרות שנים, כלכלי וממסדי. שופטים ופרקליטים נקנו ויישרו קו עם הנשיאות. אלו שלא, תפרו להם תיקים והשתמשו בתקשורת ככלי מרכזי נגדם. אם זה לא עזר אז גייסו את מס ההכנסה למצוא כשל פרטי. ולא רק נגד פוליטיקאים, אלא גם נגד אנשים פרטיים. עיתונאים נרתמו למאבק הממשלה נגד מתנגדיה מסיבות כלכליות וגם מתוך אידאולוגיה. בדרך כלל, הראשון גרם לשני".
עם זאת, ולמרות ששתי המדינות נחושות, על פניו, לפתוח דף חדש ולהיאבק במארת השחיתות, ניכרים הבדלים. "בברזיל אני מזהה מאבק הרבה יותר כנה ונחוש מאשר בארגנטינה ושאר מדינות אמריקה הלטינית", תיאר פצ'טר. "שר המשפטים של בולסונארו, סרחיו מורו, הכניס את לולה לכלא ונתפס כסמל למלחמה בשחיתות. מנגד, פרננדז דה קירשנר, נשיאה ואלמנת נשיא, נבחרה לסנאטורית ונהנית מחסינות מתוקף תפקידה, וחברי הפרלמנט מסרבים להסיר ממנה את החסינות למרות הפרשות שבהן היא מעורבת, והיא כנראה עומדת לרוץ לנשיאות".
בדרום אפריקה כיהן הנשיא ג'ייקוב זומה בתפקידו למרות פרשות שחיתות בולטות, מסמרות שיער ממש, עד שמפלגתו החליטה שהוא מהווה נטל ולא נכס. ברוסיה נחשב ולדימיר פוטין כבעל הון אישי של מיליארדים - שאינם רשומים על שמו, כמובן. הוא ממשיכו של ילצין, ושניהם נבחרו לא על מלחמתם הנחושה בשחיתות, אלא כי נחשבו לאדם המתאים ביותר למשימה. מי שנאסרים על שחיתות הם אחרים - אלה המאיימים על המשטר. מיכאיל חודורקובסקי, למשל.
המלחמה בשחיתות היא עוד כלי, שקוף ויעיל, במסגרת המאבק על השלטון. סין עורכת מסעות מתוקשרים מאוד לביעורה. זה עושה כותרות יפות ומשדר לתושבים שיש מי שדואג גם לאינטרסים שלהם. שי ג'ין פינג ימשיך להיבחר, דעת הקהל הסינית אינה רלבנטית לבחירתו. כך גם במקרה של קים הצפון קוריאני ורבים אחרים. על שחיתות הרודנים אנו למדים אחרי נפילתם. אז, כשאנו נכנסים לארמונות של משרתי העם הצנועים ורואים למשל את אוסף הנעליים של אימלדה מרקוס, החשדות מקבלים ביסוס.
אנו רוצים לדעת שהצדק מנצח. שהפוליטיקאי החלקלק והמושחת משלם מחיר, אך זה קורה בעיקר בהוליווד, ובעצם גם בה כבר לא. "בית הקלפים" ו"סקנדל" הן ציניות להפליא, ואין פלא שהאזרחים מסיקים על בסיסן שכולם מושחתים וזה המצב. הכוח משחית וכוח מוחלט משחית לחלוטין, ואם כך אז הבה נבחר באדם המושחת - אם הוא המתאים ביותר להנהגה באותו רגע. הסכנה לטווח הארוך מאורח החשיבה הזה הוא מעבר ממנהיג מושחת למערכת מושחתת, ובסוף למדינה מושחתת. ואת זה קשה בהרבה לתקן, או לשנות.