הודעת הפרישה של אבי גבאי ממפלגת העבודה אמש (רביעי) התקבלה בקול תנומה וענות חלשה. אף אחד לא עשה פרצוף מופתע, אף אחד לא הביע צער או מחאה, אף ח"כ לא הוציא תגובה. 48 שעות קודם לכן, הודעה דומה של טל רוסו הפכה אותו לגיבור ויראלי; גבאי נתן שתי הודעות דרמטיות תוך יומיים - שהוא לא יתמודד על ההנהגה ושהוא פורש מהרשימה - ולא צצה אף בדיחת רשת. בשביל רבים במפלגה, הכרוניקה של הכהונה שלו היא אפילו לא קומדיה של טעויות, אלא בעיקר טרגדיה, וכשהוא סוף סוף החליט ללכת הביתה - התגובה הרווחת הייתה בעיקר אנחת רווחה.
בעולם פוליטי מתוקן, היה אפשר לצפות שגבאי ייקח אחריות על התוצאה המחפירה ויפרוש יום אחרי הבחירות שבהן הביא שישה מנדטים, אבל בעולם של גבאי, ככותרת ספרו, הכל אפשרי: לוקחים את הזמן, שוקלים את האפשרויות, בוחנים את האופק לעתיד, ואפילו מנהלים משא ומתן על כניסה לממשלת נתניהו בניגוד מוחלט להבטחת בחירות שלא לעשות זאת. במקום לפרוש בכבוד בזמן ובמקום הנכון, גבאי סחב עוד חודשיים ועזב בסופו של דבר מכוסה בזפת ונוצות.
בחירות 2019, מועד ב' - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
פרץ התחרט: מקדם פריימריז לראשות העבודה וגם לרשימה
ח"כ עיסאווי פריג' ומוסי רז יתמודדו יחד על ראשות מרצ
מפלגת העבודה שוב התבררה מפלגה שאוכלת את ראשיה, וגבאי הוא רק האחרון בשרשרת ארוכה מדי של יושבי ראש שסיימו את תפקידם בשנים האחרונות, אך הוא בכל זאת מקרה חריג. נתחיל בכך שהוא היה נטע זר. ליכודניק לשעבר שהתחיל בכלל בכולנו - ולא בשר מבשרה של מפלגת העבודה, אבל הוא התקבל בזרועות חמות ורכב על הצורך הנואש בפנים חדשות כל הדרך אל הניצחון.
בשנתיים שחלפו מאז, הוא עשה לא מעט טעויות ובעיקר הצליח להסתכסך עם כל מה שזז; זה התחיל באנשי המנגנון והממסד המפלגתי שעליו ניסה להשתלט ולנהל, המשיך עם הבייס השמאלני שהוא עלב בו והתכחש לו בניסיון לקרוץ לימין, ונגמר בחבריו לסיעה ולמפלגה - שכמעט אף אחד מהם לא נותר לצדו. רבים מבכירי המפלגה ובהווה במרוצת הדרך ניסו לייעץ, לתקן, להמליץ, ולשפר - אך גבאי היה בשלו, מוקף בחבורת יועצים מצומצמת, מסרב להקשיב, ורק מתחפר עוד יותר בעמדותיו. בסופו של דבר, כל התקוות שליוו את כניסת המנכל המצליח לשעבר לתפקיד נגוזו - והדרך החדשה שעליה הכריז ביולי 2017 הובילה את העבודה לשפל היסטורי ואולי בהמשך לסוף דרכה. בפרפרזה על אמירתו של יוליוס קיסר "באתי, ראיתי, ניצחתי", גבאי יירשם כמי שבא, הרס, והלך.
לזכותו של גבאי יש לציין שהוא לא האחראי הבלבדי והבלעדי למצבה העגום של מפלגת העבודה. מאז 2009 העבודה מדממת מנדטים לטובת מפלגות מרכז מתחלפות - קדימה הפכה ליש עתיד שהפכה לכחול לבן - ואיבדה את מעמדה כאחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. הוא גם לא יו"ר העבודה הראשון שניהל עם נתניהו מגעים פוליטיים מתקדמים כדי להציל את המדינה בצומת דרכים היסטורית - אהוד ברק ויצחק הרצוג צעדו שניהם בדרך החתחתים הזו עוד הרבה לפניו והרגישו כמוהו את מורת הרוח העוקצנית והבוגדנית של החברים האחרים בסיעה.
אבל הרצוג, וגם יחימוביץ' לפניו, הקפידו לאורך כל הקמפיין שלא לפסול ישיבה בממשלת נתניהו - ואילו אצל גבאי זה היה המסר המרכזי של הקמפיין. ובניגוד להרצוג, שהשכיל ב-2015 לעשות חיבור פוליטי עם ציפי לבני שהביא הישג של 24 מנדטים בבחירות האחרונות ולקרב את מפלגת העבודה חזרה למעמדה ההיסטורי, גבאי פירק את החבילה עם לבני בשידור חי, ללא כל הגיון פוליטי, מסיבות אישיות וצרות בלבד, ואחרי זה - חיבורים היו פנטזיות בלבד.
לבני עומדת בראש רשימת נפגעים ומתנערים ארוכה ומכובדת שגבאי הותיר אחריו - והשתיקה של בכירי העבודה אחרי הודעת הפרישה שלו מלמדת על המצב המבודד שאליו הוא הגיע; יוסי יונה, הח"כ הראשון שתמך בו בפריימריז על ראשות העבודה, היה גם הראשון שהוא סימן לו את הדרך החוצה מפאת שמאלניותו, אחר כך הגיעו זוהיר בהלול, מיקי רוזנטל ומרב מיכאלי, שלא התיישרו עם הניסיונות לשבור ימינה. איתן כבל - גם הוא מראשוני התומכים בגבאי במרוץ - ניסה להזהיר עוד לפני הבחירות מהאסון שבדרך, ואיילת נחמיאס ורבין בחרה לפרוש מרוב תסכול וחוסר הסכמה.
אפילו שלי יחימוביץ' - שבזכותה ובזכות המחנה שלה בלבד גבאי הגיע לאן שהגיע - התייאשה ממנו והיחסים החמים של פעם היום קרים וצוננים. באחת האמירות הפחות מוצלחות שלו בתחילת הדרך גבאי ציטט את נתניהו וטען שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, אבל ממבט על הכהונה שלו ועל היחסים שרקם עם שותפיו וחבריו לדרך - נראה שהבעיה העיקרית שלו הייתה שהוא זה ששכח להיות בן אדם.
בפוסט הפרידה שלו גבאי טען שהוא לוקח אחריות אך בד בבד שב והאשים את "התרבות המפלגתית" הבלתי אפשרית של העבודה בתוצאות כהונתו. מנכ"ל בזק לשעבר ניסה באמת לשנות חלק מהמסורות המפא"יניקיות הידועות לשמצה אך אלה היו חזקות יותר ויכולות הניהול שצבר במגזר הפרטי התבררו כחסרות ערך, בעיקר כשהן לוו בהרבה התנשאות על חבריו ונקמנות אישית.
את מועד א' של בחירות 2019 העבודה סיימה בחובות של מיליונים, המחנאות ושליפות הסכינים גואים מכל עבר - ולקראת הבחירות הבאות המפלגה נמצאת על הקרשים. מאז הבחירות, כל חברי סיעת העבודה ללא יוצא מן הכלל מקדישים את מיטב זמנם לעימותים וריבים פנימיים וקרב הירושה על כסאו של גבאי מסתמן כעסקני ואכזרי מאי פעם.
עמיר פרץ, שהפסיד לגבאי בפעם הקודמת, עושה כעת שמיניות באוויר כדי להבטיח שהפעם הניצחון יהיה בידיו, ומשתמש בכל התרגילים שבספר וכל המוסדות הארכאיים והמיושנים במפלגה כדי להבטיח את יתרונו על בני הדור הצעיר - איציק שמולי וסתיו שפיר. אחרי שפרץ דרש לבטל את הפריימריז ולקיים במקומם בחירות בוועידה, הוא קידם במשך 24 שעות מהלך מוזר ומסורבל של משאל מתפקדים שיכריע על עצם קיום הבחירות, ועכשיו הוא כבר התחרט בחזרה ומוכן לקיים פריימריז - רק בתנאי שבמקביל לבחירות ליו"ר יהיו גם בחירות לרשימה.
מבולבלים? גם חברי העבודה צפויים בשבועות הקרובים ללכת לאיבוד בתוך הקוניקטורה והפרוצדורה, במקום להתרכז במשימה החשובה - הצלת מה שנשאר מהמפלגה. גבאי אולי ריסק את העבודה, אבל נראה שחלק מחבריו לשעבר נחושים להשלים את המשימה, כך שזה לא רק החלילן שטעה בדרך - אלא גם העכברים התועים.