את אירוע הכרזת הרשימה בפברואר האחרון ערכה מפלגת העבודה באולם יפה במתחם אקספו - גני התערוכה בתל אביב. אמש בישרה המפלגה לאומה על היו"ר החדש בלובי של בניין סמולרש באוניברסיטה. אם העסק ימשיך ככה, את האירוע הבא יקיימו החבר'ה בדירת שני חדרים בדיזינגוף. אולי אלו ההפגנות האלימות ואולי הסרט על אייל גולן ואולי המפגש בין נבחרת הנשים של ארצות הברית לזו של אנגליה ואולי הכול ביחד, אבל הדבר הכי רועש אתמול היו השקט והבדידות שהציפו את החלל.
"מר לנדסמן, 19 קולות", הוכרזה התוצאה של הפייק-מועמד-לכאורה. פעילי עמיר פרץ החוגגים צחקו בקול רם, אבל הם היו הרבה פחות מ-19.
לקריאה נוספת:
גבר על שמולי ושפיר: ח"כ עמיר פרץ נבחר ליו"ר מפלגת העבודה
קאמבק זה לא הכול: השיבה של פרץ עלולה לשתק את גוש השמאל
"בוחרים מנהיג למפלגת נישה": הפריימריז השוממים של העבודה בדרום
ב-5 ביולי ימלאו 30 לעליית "סיינפלד" לאוויר. ונכון, זו לא חוכמה - בפרקיה אפשר למצוא הסברים ומטפורות לכל דבר שמתרחש בחיים עצמם - אבל בכל זאת נציין עלילת פרק ששודר בעונה האחרונה, ב-1998: השכן קריימר מתמודד ל"בחירות ועד הבית של מתחם הדירות בדל בוקה ויסטה, פלורידה, שלב 3". הוא בעצם "בובה" מטעם האבא, מורטי סיינפלד, וכששואלים את השניים במי הם מתחרים, נאמר: "בהיגיון הבריא ובבחור בכיסא גלגלים" (ספוילר: הבחור בכיסא גלגלים ניצח).
כל מערכת בחירות נלקחת על ידי מועמדיה ברצינות תהומית, בין אם זה לוועד בית בסיינפלד או לוועדת קישוט בבית ספר אזורי רגבה, אבל עבור הריאליים שבתומכי מפלגת העבודה, אין שום זריקת עידוד אמיתית שאפשר להכניס לסיפור הזה. המפלגה אולי תחזור לעצמה יום אחד, לכו תדעו מה חיבורים מסוימים יעשו לה, אבל נכון להיום אינה גוססת - היא נראית מתה לחלוטין.
מיד לאחר הקראת התוצאות, "בסדר א'-ב' הפוך" (תודה באמת), הושמע ברמקולים "אהלן וסהלן" ושני תומכי פרץ רקדו. לאחר פחות מדקה נותרה שם אחת, וואטסאפ פתוח על מצב הקלטה, וזהו. כמה דקות לאחר הקאמבק של היו"ר מ-2006 הפעילים שאלו אם יגיע או לא. העיסוק היה כביכול בשאלה המוסרית 'אם לחגוג בשעה שהפגנת יוצאי אתיופיה יורדת מהפסים?' אך היועצים והבכירים שהתלחשו ביניהם שאלו את השאלה האמיתית - "מה אתם רוצים", אמר אחד, "שהוא יבוא לאולם ריק?".
אחרי אי אילו טוויסטים בעלילה, הפור נפל והיו"ר בבית נשאר. ואכן, אך טבעי היה שהיום הזה יסתיים עם חגיגת ניצחון בסמס.
מה שראינו בלילה בסמולרש נולד בבוקר שלפני בבית סוקולוב, בעמדת הצבעה מרכזית בתל אביב אליה גם הגיעו שמולי ושפיר. ההבדל בין יום הבחירות לרשימה בפברואר לבין אתמול היה תהומי: אנשים בקושי נצפו, תורים לא היו, הכול היה סטרילי, דועך, די עצוב, הכלום זעק לשמיים. אם הפריימריז של פברואר הרגישו כמו חתונה של חבר קרוב, הפריימריז של יולי הרגישו כמו החתונה השנייה של אותו חבר קרוב - מזל טוב, כמובן, אבל בחייאת, אתה לא מצפה ששוב נקרע את הרחבה עד ארבע בבוקר? ראינו איך וכמה מהר זה נגמר. ועל הבאסה בצ'ק הנוסף לא דיברנו.
אין מה לעשות - כשיש בחירות פעם בכמה שנים הציבור מקבל זמן לשכוח איך הסיפור מתנהל: משחק כיסאות בין כמה אנשים שנלחמים על ג'ובים. והנה, אתמול ראינו שאשת התקשורת של שמולי הייתה של לפיד, ואחד מראשי המטה של שמולי בפברואר כיהן אתמול בשירות פרץ. וראו איזה פלא, כוכבת הטור הקודם מפריימריז בעבודה, רוחל'ה שגיא, שאז נראתה כמו שלט חולצות של איתן כבל - הייתה מלאה אתמול בסטיקרים של פרץ. "נו, וקודם הייתי ממחנה פרס, וקודם ממחנה רבין", אמרה. והיום? "אוהבים את שמולי, תומכים בעמיר", סיפרה. "בפעם האחרונה היית כבל, ואמרנו לך שייגמר רע, ולא האמנת", הקשנו. "עצוב מה שקרה לו", הודתה, "גם איתן תומך בעמיר, אגב". אגב, כמה דקות אחר פרסום התוצאות הגיח כבל מן האפלה בסמולרש ולחש למישהו שעמד לידו - "כל מי שאני תומך בו, מנצח". חבל שבפברואר לא תמך בעצמו.
שמולי הגיע בחליפה חמה מדי ליולי, עם בן זוגו ערן. אותו בן זוג נשאר במשך שעות, ניסה לשכנע מתלבטים רגע לפני הקלפי. על פניו ראו שהוא סקפטי. לנשק תינוקות - אאוט, להביא את התינוק של עצמך - IN. ושמולי הביא את שלו, חמוד אמיתי בן שלושה חודשים, והתלונן בצחוק על כך שהבן עדיין לא רשאי להצביע. לפי התוצאות אתמול, לא נעים לומר, לכו תדעו למי בכלל היה מצביע. "אני מרחם על איציק מאוד", אמר בלילה איש פרץ, "הוא בטח רוצה למות מהתוצאות האלה".
שפיר נכנסה עם הרבה טקס בכל צעד. פצצת אנרגיה - בהליכה, בעמידה, בדיבור. לפני ששלשלה את הפתק דיברה על "דרמה ענקית במדינה" שיכולה להתחולל הלילה, ולאף אחד לא היה נעים לתקן אותה שאין סיכוי שדבר כזה יקרה. לצערה, מפלגת העבודה לא מספיק גדולה כדי לחולל דרמות בקנה מידה לאומי.
איש פרץ בחולצה אדומה עם שפם בחזה - הברקה - זרק בדאגה "אם אחד משני הילדים האלה ייקח, המפלגה סיימה את הקריירה". וזה כאילו היה המוטיב. הצעירים מול הוותיק, הטירונים מול המיושן. "זו לא שאלה של גיל, זו שאלה של דרך", תיקנה שפיר, אבל התוצאות אתמול שוב הבהירו שעם כל הכבוד לאנרגיות ולמעשים, יש אנשים פופולריים שמגיעים גבוה ברשימות ויש אנשים שנבחרים להנהגה. אין קשר בין שני הדברים ושמולי ושפיר, כרגע, לא מחזיקים במה שצריך. זו לא דעה, זו עובדה.
למה הצבעת פרץ? שאלתי את משה שחל, לשעבר ח"כ ושר, מיד שיצא מן הקלפי. חודש לאחר שידור הפרק המדובר של סיינפלד עם הבחירות סיים שחל קריירה כחבר כנסת מטעם המפלגה - יותר מ-20 שנה כבר עברו.
"זו מפלגה בעלת ותק ומה שדרוש לה זו לא חדשנות ולא חידושים אלא יציבות", אמר. "מפלגה זו תפיסת עולם, זו קבוצת מנהיגות, ולכן בעיניי העבודה השלתה את עצמה - היא איבדה שלטון וניסתה להחזיר אותו על ידי החלפות יו"רים, כל שנה החליפו, אבל זו התחמקות. לא מתמודדים עם המציאות. צריך להגיד את האמת לציבור - יישפך דם, בשני הצדדים, השאלה כמה. כי יש ממשלה הזויה, פוליטיקאים שחיים על תדמיות ודאגה אישית. אין אומץ להגיד את האמת. פוחדים להגיד 'אני שמאל'. אני שמאל ואני לא מתכחש לזה. הבעיה היא שכל היו"רים מנסים להגיד 'אני אזוז קצת ימינה ואז ציבור מסוים יעבור אליי'. לא, זה לא עזר, לא עוזר ולא יעזור".
שחל נראה טוב, למעשה, כמעט אותו הדבר, רק כבד יותר - אולי אלו המילים הנוגות. "אנחנו הולכים לעימות צבאי עד סוף השנה הזו, גם בצפון וגם בדרום. אין לי כל ספק", ניבא זעם. "אני מרגיש שהמדינה נמצאת בתהליך שנעשה גרוע יותר מיום ליום, ולצערי אני מאוד פסימי. יש לי שישה נכדים, אני רואה את הנוער הנהדר שיש כאן, חדשני, חכם, משכיל. אבל אין כאן הנהגה. אין לא רמה, לא תוכן ולא חזון - בלי שלושת הדברים האלה לא יהיה פה כלום". שאלנו אותו אם את כל הדברים הללו הוא מוצא במפלגת העבודה. "לא", אמר, ונעלם ברחוב קפלן, בין שלטי שמולי, בלוני שפיר ובובה ענקית מתנפחת א-לה עמיר פרץ - עם השפם.