1. "על מה הם חוגגים?", תהה בקול אחד מהפעילים של מפלגת ימינה כשהסתכל אמש (שני) מהצד על הריקודים הסוערים מחוץ למטה המפלגה ברמת גן מיד לאחר פרסום תוצאות המדגם. "הבאנו 6 או 7 מנדטים. על מה יש לחגוג?". לצדו עמד פעיל נוסף שניסה להסביר: "אחי, יש לנו 60 מנדטים בגוש הימין, מה משנה התוצאה? מחר בבוקר תוקם ממשלה ימנית, נקבל מה שנרצה".
החגיגה הזו סימנה את סוף תפקידה ההיסטורי של מפלגה דתית מגזרית. הציבור הדתי-לאומי, אחד המגזרים המשפיעים והמשמעותיים בחברה הישראלית, שם לעצמו ליעד להשתלב בחברה הישראלית, ובשנים האחרונות - זה הלך והתעצם. אנשיו השתלבו בתפקידי מפתח בצבא, במשק ובשלל צמתים ומוקדי כוח. אי אפשר היה להניח שתהליך כזה יפסח על הפוליטיקה הישראלית. והוא אכן לא פסח, אם הגוש חשוב יותר מהתוצאה, לסקטוריאליות הדתית בפוליטיקה אין כל הצדקה.
השנה האחרונה עמדה בסימן משברי זהות עמוקים בתוך הציונות הדתית, שאינם נובעים רק ממחלוקות פרסונליות בין מנהיגים פוליטיים, אלא בפערים הולכים ומתרחבים בין הזרמים השונים בתוכה. מה שלציבור החילוני נראה שולי, מהווה לבה רותחת של סימני שאלה בתוכה. אם בקרוב תצא ישראל מהפלונטר הפוליטי הסבוך, מנהיגי המגזר יחויבו להביט פנימה, לקיים חשבון נפש עמוק ואולי להציב אלטרנטיבה. הפעם עוד הם קיבלו איתות אזהרה, בפעם הבאה, הספינה כבר עלולה לטבוע.
2. החגיגות אתמול היו גם המסיבה הפרטית של בנט. לפני קצת יותר משנה, הוא עזב את הבית היהודי בטריקת דלת, הותיר אותה מדממת וריסק אותה לחמישה מנדטים. "השפעתנו תמה", הוא הסביר אז אבל כולם כעסו עליו וסירבו לקבל הסברים. בנט הקים את הימין החדש, נותר בבחירות סבב א' מחוץ לכנסת ונאלץ לחשב מסלול מחדש. הוא פינה את מקומו לטובת שקד שהובילה איחוד כמעט מלא, למעט עוצמה יהודית אך השיגה תוצאה לא מרשימה במיוחד של שבעה מנדטים.
לבנט היה הרבה מזל. ישראל הלכה שוב לבחירות, בפעם השלישית, וזו הייתה הזדמנות טובה עבורה לנצל את המצוקה בציונות הדתית שהוא עצמו יצר. אחרי שהתמנה לשר ביטחון, סלל את הדרך לראשות המפלגה. המשפט שבנט חזר עליו יותר פעמים מכל משפט אחר במהלך הקמפיין היה "ימינה תשאר מאוחדת", שוב ושוב ושוב. בא לומר, אנחנו מה שהיינו, וכך נשאר. חלום החילונים מימין לליכוד כנראה יישאר בינתיים עמוק עמוק בבוידעם, ועד אז, הוא ימשיך לנהל מלחמות יהודים בתוך המפלגה, וכאלה צפויות כעת לא מעט.
3. בתוצאה המסתמנת של בנט אין הרבה מה להתפאר, ההפך. אומרים תמיד שהשלם קטן מסך חלקיו אבל הפעם הראשונה שימינה עשויה להרגיש על בשרה את התוצאה הלא מפוארת שהשיגה היא בהרכבת הממשלה, ככל שתורכב כזו. גם במצב שבו לנתניהו תהיה רק אפשרות להקים ממשלה עם 61 חברי כנסת, קשה להאמין שכל ארבעת ראשי ימינה - בנט, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ - יקבלו תפקידי שרים. נתניהו יצטרך לחלק את השלל בין הסיעות החרדיות ובכירי הליכוד, הרבה לא יישאר.
לאנשי ימינה לא תהיה כל לגיטימציה ציבורית למנוע הקמת ממשלת ימין רק בגלל שלא קיבלו את תפקיד שרת המשפטים או את תיק התחבורה. זה עשוי להפוך לקרב מתיש בין בנט לנתניהו ושאר השותפים, אבל מציאות העבר הוכיחה שבנט ניצח קרב כזה רק פעם אחת, נתניהו ניצח קרבות כאלה יותר מידי פעמים. עדות נוספת לכך שגוש הימין חי, בועט וקיים, המגזריות קצת פחות.