נתניהו השליך את הסכם האוצר עם החרדים ומאיים על עתיד ילדינו

באמצע השבוע טס ראש הממשלה יאיר לפיד, מלווה בחמישה שורדי שואה, לגרמניה. הוא רתם את הקנצלר אולף שולץ לעמדת ישראל בעניין הסכם הגרעין, חתם על הסכמים ביטחוניים ועסקאות רכש, התערב (טלפונית) במאמץ לפתרון משבר המתמחים בבתי החולים, ומיד לאחר ביקורו התברר שגרמניה תשלם עוד 200 מיליון שקל ל־14 אלף ניצולי שואה.

בזמן הזה, אירח שר הביטחון בני גנץ בישראל (יחד עם הרמטכ"ל אביב כוכבי) רמטכ"לים וראשי משלחות צבאיות מ־18 מדינות ב"שבוע החדשנות" של צה"ל. גנץ פגש את הרמטכ"ל המרוקאי (פעם ראשונה בישראל), ישב עם הרמטכ"ל האמריקאי הגנרל מארק מילי, מפקד סנטקום הגנרל אריק קורילה ועוד. באירוע היו גם הרמטכ"לים של יוון, קפריסין, פולין וצ'כיה, לצד גנרלים בכירים מנאט"ו, האמירויות, בריטניה ועוד.

מה עשה בזמן הזה ראש האופוזיציה נתניהו? הצליח למנוע הסכם היסטורי בין חסידות בעלז לבין האוצר, שבמסגרתו יתחילו בבעלז ללמד לימודי ליבה, בעוד המדינה תגביר את השתתפותה בתקצוב מערכת החינוך הבעלזית. נתניהו עשה את זה כדי למנוע פילוג ביהדות התורה, פילוג שיכול להקריס את הגוש האמוני־חרד"לי שלו. קריסת הגוש הזה לא תסכן את המדינה, אבל כן תסכן מאוד את נתניהו. אם הגוש קורס, תם הטקס. נתניהו ייוותר לבד מול גורלו. למרות שהוא יודע טוב מכולנו איזה נזק אסטרטגי המיט הדיל המושחת הזה על המדינה, הוא הלך עליו בלי למצמץ. בדיוק כפי שהשאיר את המדינה בלי תקציב ובדיוק כפי שהוא מדהיר אותה על פני חמש מערכות בחירות. המדינה חשובה לו, כמעט כמוהו.

הנושא הזה לא צהוב, לא עסיסי ולא מרתק, אבל אין חשוב ממנו לעתידה של ישראל ולשגשוגה. כן, ישראל מדינה חזקה. עוצמתה הצבאית, הטכנולוגית, המודיעינית, הכלכלית והמדעית עולה לאין שיעור על מה שיש לכל אויביה להציג בתחום, גם יחד. "מצבנו לא היה מעולם טוב יותר", היא קלישאה שעליה חזרו מנהיגי ישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, בטרם הונחתה על זחיחותם המכה ההיא. הקלישאה הזו נכונה הרבה יותר הפעם: שלום יציב עם מצרים, שלום יציב עם ירדן, סוריה מפורקת, לבנון מתפרקת, עיראק התפרקה. האיום האיראני משמעותי אבל לא מידי, וגם אם כן, יש לישראל כלים להתמודד איתו, בכל החזיתות. חריג בודד הוא הסכסוך עם הפלסטינים. הוא לא הולך לשום מקום, אי אפשר להוריד אותו מסדר היום ולא יהיה כאן שקט אף פעם עד שייפתר, אם וכאשר. מצד שני, הוא לא מוגדר כאיום קיומי.

האיום האמיתי המרחף מעל עתידם של ילדינו, ילדיהם ובני ילדיהם הוא איום פנימי. לא אויב זר או מלחמה מסכנים אותנו, אלא התהליכים הדמוגרפיים, חברתיים וכלכליים שעלולים לדרדר את ישראל בחזרה שנות דור אחורנית ולהפוך אותה ממעצמה כלכלית וטכנולוגית מתקדמת למדינה כושלת. מדינה כושלת לא מסוגלת להחזיק בעתודות האקדמיות, טכנולוגיות וכלכליות שלה. האוכלוסייה החזקה נוטשת, החלשה שוקעת. הביטו צפונה ללבנון. זה המודל.

מדובר בדמוגרפיה. כבר היום, בכיתות א' יש יותר תלמידים שאינם מתגייסים לצה"ל מכאלה שכן. כמחצית מתלמידי כיתות א' הם ערבים או חרדים. הנתון הזה לא ישתנה, אלא להיפך. הגידול הטבעי בקרב ערביי ישראל נבלם, בקרב החרדים ממש לא. אולי אפילו להיפך. החרדים יהיו תוך עשור או שניים אחת מקבוצות האוכלוסייה הגדולות בישראל. לצה"ל הם כבר לא יתגייסו, כנראה. המאבק הזה נכשל וצריך להכיר בכך. אין כוח בעולם שיכול לאכוף על רבבות בני נוער לזנוח את הישיבות, לפשוט את המדים השחורים וללבוש את מדי הזית. אם זה יקרה, אז רק בסיומו של תהליך היסטורי איטי, חברתי, ללא כפייה. יכול להיות שזה לא יקרה לעולם. מילא. צה"ל יודע להסתדר בלעדיהם.

מה שצריך באמת להטריד אותנו הוא העניין הכלכלי. אני לא מנסה להגיד כאן מה ששר האוצר בנימין נתניהו אמר ב־2003, בראיון לשלי יחימוביץ: "קצבאות הילדים הרגילו אוכלוסיות שלמות בציבור הערבי ובציבור החרדי בעיקר, להביא לכך שמה שבן אדם עושה, עבודתו היא בעצם ילדים", אמר נתניהו, "הוא עושה ילדים והוא יגדל ילדים שתפקידם הוא לעשות ילדים... אני רוצה שאנשים יעשו ילדים שהם יכולים לפרנס אותם... אדם צריך להבין שאחריותו הראשונית היא לפרנס אותם, לכלכל אותם, לדאוג לעתידם. הוא לא יכול להתנער מהאחריות הזו או להעביר אותה למדינה", נאום נתניהו.

ישראל היא מדינה דמוקרטית (עדיין). החרדים יכולים להיות חרדים ולעשות ילדים כאוות נפשם. זו ליבת זכויותיו של אדם במדינה דמוקרטית. גם העובדה שהמשפחה החרדית לא תמיד מסוגלת לכלכל את שמונה או 11 הילדים שלה אינה רלוונטית. כשהמדינה צריכה לעזור, היא עוזרת. השאלה היא מי יעזור למדינה? אם אותם ילדים לא יצוידו בכלים שיאפשרו להם להשתתף בשוק העבודה המודרני, ולתרום בבגרותם בחזרה למדינה את מה שהושקע בהם בינקותם, המדינה בצרות. זו מתמטיקה פשוטה. ההתפתחות הזו מהירה והרסנית בהרבה ממה שנדמה לנו. היא תשפיע לא רק על החרדים. היא תשפיע על כולנו.

על הנתונים הללו אין ויכוח. אין כלכלן שפוי שלא מכיר אותם. נגיד בנק ישראל אמר לאחרונה שאם השתתפות החרדים בשוק העבודה לא תצמח דרמטית, יהיה צורך להעלות מסים בכ־16%. העובדה שהשתתפות הגברים החרדים בשוק העבודה נמוכה בעשרות אחוזים מהממוצע היא משקולת התלויה על צוואר המשק. ככל שמספרם יגדל, כך תהיה המשקולת כבדה יותר, עד שהמשק יקרוס. זה ככה פשוט. נתניהו קרא לזה פעם "השמן והרזה". המצגות שלו היו משכנעות מאוד. פעולות החירום שנקט כדי להקטין את המשקולת היו משכנעות מאוד. חבל שהיחיד שלא השתכנע, זה הוא עצמו.

התעסוקה המצומצמת בקרב גברים חרדים לא משקפת את גודל הצרה. לא מדובר רק בעבודה עצמה. כשגבר חרדי עובד כמה שעות בשבוע בעבודת דחק כלשהי, בדרך כלל תמורת כסף שחור, זה לא פותר את הבעיה. זו בדיוק הבעיה. המשק הישראלי דוהר קדימה בזכות ההייטק, הטכנולוגיה, המדע, המקצועות האיכותיים שהפכו את ישראל למעצמה שהיא. התוצר הלאומי הצומח שלנו מגיע משם. המדינה צמאה למהנדסים, למתכנתים, לרופאים, להייטקיסטים, לכוח אדם איכותי, אפילו למורים ומורות משובחים. ככל שהמעיין הזה יתייבש ומולו יתרבו אלה שלא עובדים, או עובדים בעבודות חלקיות והכנסה זעומה, כך תלך הפירמידה ותתהפך לנו על הראש. כך קורסות כלכלות.

הכלכלן פרופ' דן בן־דוד, מנכ"ל מוסד שורש למחקר כלכלי־חברתי ולשעבר מנכ"ל מרכז טאוב, הוא איש האקדמיה הבולט ביותר העוסק בתחום שנות דור. לדבריו, "התוואים ארוכי הטווח שעליהם נמצאת ישראל יציבים, ואינם בני קיימא, אלא אם כן נתעשת מבעוד מועד ונבצע בהם טיפול שורש, כל עוד זה אפשרי". אנחנו מתקרבים במהירות לנקודת האל־חזור, ממנה זה כבר לא יהיה אפשרי.

למרות שהוא יודע טוב מכולנו את כל זה, בחר בנימין נתניהו, בציניות חסרת עכבות, לטרפד את כוונתה של חסידות בעלז ללכת על מתווה לימודי ליבה תמורת הגדלת תקצוב. המתווה הזה הוא אחת התקוות הגדולות לשינוי המצב, או לפחות שיפורו. נתניהו חיבל בו בדם קר והוכיח, פעם נוספת, שבכל דילמה בין טובתו האישית לטובת המדינה, לא תהיה דילמה.

משה שנפלד הוא חרדי לשעבר. הארד־קור. משפחה ליטאית. הוא יצא בשאלה לפני 18 שנה והיום הוא ממנהלי צוות המחקר של עמותת "יוצאים לשינוי" המסייעת ליוצאי החברה החרדית. העמותה מטפלת בעוול שנגרם להמוני היוצאים בשאלה שמוצאים את עצמם מול שוקת שבורה, בידיים ריקות, נטולי כלים להתפרנס בחברה מודרנית. המדינה הפקירה אותם וכעת גם לא טורחת לסייע להם להיקלט בעולם החדש, כשהם מתחילים מאפס.

מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" עובדת על בסיס נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שאלונים מפורטים של 8,000 בתי אב בחודש. הנתונים אמינים ומדויקים בהרבה מסקרים רגילים. הם מבדילים בין סוגי האוכלוסייה: חילונים, חרדים, יוצאים בשאלה וחוזרים בתשובה. הממצאים ברורים.

"צריך להבין את משמעות המחסור בלימודי ליבה", אמר לי שנפלד השבוע, "קח למשל את האנגלית. כשאתה מתכתב עם חרדי שלא למד ליבה, בחלק מהמקרים כתובת האימייל שלו מורכבת רק ממספרים. זה אופייני לאלה שלא יודעים מילה באנגלית. תחשוב על זה. בעולם המודרני, בתעסוקה של ימינו, אי אפשר אפילו להתחיל להתקדם בלי אנגלית. שלא נדבר על ההייטק וכו'. אותו דבר עם מתמטיקה. אין להם אפילו יכולת לנתח את השכר שמציעים להם המעסיקים. חסרים להם נתוני יסוד. שפה בסיסית. קשה מאוד להתאושש ולהתרומם כשמגיעים עם נתונים כאלה".

שאלתי את שנפלד איך הוא הצליח. עזב את העולם החרדי לפני 18 שנה, בוגר ישיבת חברון, התגייס לצה"ל כלוחם ומפקד, השלים בגרויות, עשה תואר ראשון בפיסיקה, במתמטיקה, במחשבים, תואר שני במדעי המחשב, עבד במובילאיי, עכשיו בדרך לדוקטורט. "אני לא דוגמה", אמר לי, "אמא שלי ילידת ארה"ב, יש לי אנגלית שפת אם, הייתה לי מקדמה משמעותית ויש לי גם נטייה טבעית למתמטיקה".

הנה המספרים. מדובר בגברים בלבד (שם המשבר האמיתי): שיעור התעסוקה של גברים שאינם חרדים: 90%; גברים חרדים: 50%; יוצאים בשאלה: 80%. מסקנה ראשונה: היוצאים מהעולם החרדי עובדים כמעט כמו אלה שאינם חרדים.

נקודה נוספת: שיעור המובטלים ומחפשי העבודה בשורותיהם של היוצאים בשאלה גבוה בהרבה מאשר בשורות כל קבוצות האוכלוסייה האחרות. זה מוכיח שהם רוצים לעבוד, אבל מתקשים להיקלט בעבודה. הסיבה: אין להם כלים. כשהם נקלטים, זו בדרך כלל עבודה עם תגמול נמוך יחסית.

דוגמה נוספת: במהלך משבר הקורונה, שיעור התעסוקה ירד בכל הקבוצות, אך הירידה הדרמטית ביותר הייתה בקרב היוצאים בשאלה. הסיבה היא כי המשרות שנפגעו הכי מהר ועמוק בקורונה הן המשרות של מיומנות נמוכה ושכר נמוך - המשרות שאליהן מצליחים להתקבל היוצאים בשאלה. הממוצע השנתי (2016־2019) של מחפשי עבודה בכל רגע נתון: 2,600 חרדים ו־1,100 יוצאים בשאלה - וזה למרות שמספר החרדים גבוה עשרות מונים ממספר היוצאים בשאלה. אחוז מחפשי העבודה בקרב היוצאים בשאלה הוא אסטרונומי, ולא בכדי: בבת אחת הם נותקו ממשפחותיהם, מהגמ"חים, מהקהילה התומכת. אין להם מי שיעזור. הם לנפשם.

נעבור להייטק: בקרב הגברים שאינם חרדים, שיעור המועסקים בהייטק נע בין 17% ל־19%. בקרב החרדים: 3%. בקרב החוזרים בתשובה: 5%־7%. בקרב היוצאים בשאלה 3%־4%. מסקנה: החרדים כמעט לא נמצאים בהייטק (למרות הבאזז). מספר החוזרים בתשובה בהייטק כפול ממספר היוצאים בשאלה. הסיבה: החוזרים בתשובה קיבלו חינוך כללי ממלכתי, יש להם כלים. ליוצאים בשאלה אין.

מה אנו למדים מהנתונים האלה (ועוד רבים שקצרה ידי מלהביא במסגרת הזו): שאורח החיים החרדי לא יכול לייצר אזרח יצרן. נקודה. המדינה חוטאת פעמיים: פעם ראשונה כשהיא לא אוכפת על מערכות החינוך העצמאיות של הזרם החרדי להעניק לילדים את הכלים הנדרשים בעולם המודרני, ופעם שניה כשהיא מתעלמת מזעקתם ומצוקתם של אלה שבחרו לעזוב את העולם הזה ומנסים לקושש לעצמם חיים ופרנסה.

נחזור לפוליטיקה: המפעל האמיתי שיכול לספק פתרון מהיר לבעיה הזו, הוא הממ"ח. חינוך ממלכתי־חרדי. יש ביקוש עצום בקרב החרדים עצמם לבתי ספר כאלה, שבהם נשמר החינוך החרדי המקורי בתוספת ליבה. העסקנים החרדים בולמים בגופם את צמיחת הענף הזה. בעצם, לא בגופם הם בולמים את זה, אלא בגופנו.

הפיילוט שגובש במשרד האוצר כדי לפתור לחסידות בעלז את בעיותיה (משבר כלכלי ובעיית תזרים) יכול היה להיות תחליף נאות לממ"חים. האדמו"ר מבעלז, מחשובי האדמו"רים בישראל, רצה ללכת על זה בכל הכוח. בהתערבות נתניהו, הצליחו הליטאים לבלום את זה.

בניגוד למה שנוטים לחשוב, לא לימודי הליבה עשו את ההבדל. לליטאים יש זרמי חינוך עצמאיים. הם פחדו שהתקדים עם בעלז יפתח עליהם את שערי הגיהינום וכל העולם החרדי ינסה לפרוץ פנימה. זהו מאבק חרדי־פנימי, פוליטיקה קטנה, אפילו זעירה, של כיפופי ידיים בין אדמו"רים. החשבון יוגש לנו.

בשטח החרדי, הסנטימנט אחר לגמרי. יש צימאון אדיר ללימודי ליבה בכל המגזרים, בכל החסידויות, בכל הישיבות. הצעירים החרדים מבינים את זה. הם קצו בבערות ובעוני. הם מתחילים להבין שאף אחד לא רוצה להעביר אותם על דתם או להוציא אותם בשאלה. הם בסך הכל מתבקשים לחבור למציאות ולהשתתף בחיים הכלכליים של המדינה, שבעוד זמן קצר לא תוכל להמשיך להחזיק אותם על צווארה.

גם האירוע בבעלז לא הסתיים עדיין. השפלתו של האדמו"ר מבעלז בידי הליטאים היא אירוע מכונן. המוטיבציה של בעלז ללכת על לימודי ליבה לא חלפה מן העולם. אני לא אפול מהכיסא אם בעלז ייענו למרות הכל ל"קול קורא" של המדינה וייצאו לפיילוט בקרוב. הרשימות לכנסת כבר הוגשו, לא? נראה עכשיו את גדולי התורה עושים משהו. אבל העיקר שנתניהו איחד את הגוש.

לאחר התלבטויות, התחבטויות, לחצים והתחרטויות, הכריז בנימין נתניהו ביום רביעי על השריונים שלו: שיקלי וסילמן כצפוי, משה סעדה כהפתעה. גל הירש נותר מאחור עם ההבטחה. כמו ניר אורבך, גדי יברקן ועוד כמה. למה העדיף נתניהו את סעדה על פני הירש בפוטו־פיניש? כל מי שמכיר את הנפשות הפועלות (והצורחות) יודע: רק כדי שסעדה לא ייעתר להצעתה של איילת שקד ויצטרף ל"בית היהודי" (זה שם מפלגתה החדשה, על פי מקורות יודעי דבר).

סעדה הוא זה שפנה לאיילת שקד לפני כמה חודשים והציע לה שתשלב אותו במפלגתה. הוא שיחק משחק די מלוכלך, על כל המגרש, עד הרגע האחרון. נתניהו ידע שאם לא ישריין את סעדה, ימצא אותו אצל שקד. נתניהו ידע שהירש לא ירוץ עם שקד בשום אופן (הירש התמים גם אמר את זה לנתניהו).

אז הפור נפל והמאכלת צנחה על צווארו של הירש. אבל יש גם סוג של היגיון מאחורי השיגעון: סעדה, שיקלי וסילמן הם ציונות דתית לייט. מבוגרים יחסית. מדברים לקהל שבו מנסה נתניהו להמציא את עצמו מחדש: הציונות הדתית הקלאסית, המתונה, של פעם. המנדטים (5־6) שלא יצביעו לבן־גביר או סמוטריץ', מאסו בנתניהו ושוקלים לעבור למחנה הממלכתי. ממתינים להם שם מתן כהנא, חילי טרופר, זאב אלקין, פנינה תמנו־שטה, אורית פרקש הכהן ומיכאל ביטון. עכשיו נתניהו מנסה להחזיר אותם "הביתה".

הבעיה היא שבבית הזה גרים עכשיו גם איתמר בן־גביר, בצלאל סמוטריץ', אבי מעוז ("נועם") ועוד כמה שרואים בלהט"בים סוטים מסוכנים וחולי נפש, ממליצים לשלוח אותם לטיפולי המרה או טיפולים פסיכולוגיים או, במקרה הטוב, מגדירים את עצמם כממשיכיו של הרב כהנא. נתניהו מנסה לרבע את מעגל הקיצוניות ושנאת האחר שגידל בחצר האחורית שלו. אם יצליח, נדע ב־2 בנובמבר.

במקביל, מנסה נתניהו להילחם, פעם נוספת, בדמון הגדול שלו אביגדור ליברמן. בכל דור ודור, כלומר בכל קמפיין, קם הרוסי התורן שמקים מפלגה כדי לקלף מנדט או שניים מהקול הרוסי של ליברמן. במקביל, קם המטנף התורן שמנסה להשחיר את ליברמן: בפעם הקודמת הייתה זו ניקול ראידמן, חברתה של "הגברת", שסיפרה שליברמן שונא להט"בים. בפעם הזו הבליח אחד שמנסה למכור לציבור סיפור פנטסטי שלפיו ליברמן הזמין אצלו את רצח ניצב משה מזרחי תמורת 100 אלף דולר.

את המפלגה הרוסית התורנית הקימה סטלה וינשטיין, לשעבר מנכ"לית ימינה ז"ל. העיתונאי אמיר אטינגר חשף השבוע שהמפלגה של וינשטיין קמה על פלטפורמה של מפלגה רשומה בשם "כבוד ומסורת", שהייתה שייכת לשלמה דרעי, האח של. פעם היו מתאמצים להסתיר תחבולות שקופות כאלה. היום, כבר לא. אין צורך. זה לא מזעזע אף אחד.

קבלו דוגמה נוספת: הרשתות בימים רביעי וחמישי המו שיימינג כנגד ראש הממשלה לפיד ומפלגתו, בגלל תמונה שהועלתה בה נראה לפיד, מוקף במאבטחיו, מושך כסף מזומן ממכשיר כספומט בתל אביב. מישהו ניגש אחר כך לכספומט וגילה שזה בכלל לא כספומט, אלא מתקן להפקדת צ'קים. תוך שנייה זה הפך לקמפיין הכפשה נגד לפיד שלכאורה "ביים" תמונה עממית כדי לעקוץ את נתניהו. אני ספגתי אישית את הקמפיין הזה בחמישי בבוקר מפיו שופע המרגליות של עמיתי ינון מגל. פייק, הוא צעק, בושה וחרפה, הוא זעק, תתביישו, הוא הטיף.

אבל אז התבררה האמת: את התמונות צילמה דנה ירקצי, כתבת התחום הכלכלי בכאן 11. היא הבחינה בשיירת ראש הממשלה, ניגשה לבדוק, ראתה את ראש הממשלה ניגש לכספומט. צילמה. "הוא עמד שם וכנראה הבין שזה רק מסופון להפקדות", סיפרה לי ירקצי, "אז הוא לא הצליח להוציא כסף ונכנס לסניף, שם יש כספומט. הלכתי אחריו, חשבתי שאולי הוא נפגש עם מישהו מעניין. כשהוא לא הצליח להוציא כסף, זה הצחיק אותי, הוצאתי מצלמה וצילמתי. לא מבינה מה כולם התחרפנו".

זה אפילו יותר מצחיק: לפיד גר לא רחוק. הוא מכיר את הכספומט הזה באופן אישי, כי הוא ממשך ממנו במהלך השנים לא מעט פעמים. בניגוד לראש ממשלה אחר, הכספומט של לפיד הוא לא מיליארדר אמריקאי, או אוסטרלי. מה שלפיד לא ידע, זה שהכספומט הוחלף במסופון הפקדות. אז הוא למד את זה על בשרו. הוא בכלל הוציא כסף כדי ללכת להסתפר. אז הוא הוציא את הכסף, והלך להסתפר.

הביביסטים חגגו לו על הראש עם הפייק הזה בלי בושה, למרות שממש במקביל ממשיכה להישמע עדותה של הדס קליין. רק מהפרטים שהיא הוסיפה השבוע, עם המזומן (3,000 שקל) וה־15 אלף שקל, וה"בקיסריה שתו שמפניה כמו מים, החבאנו את הבקבוקים ושמנו את המפתח בפריזר", אפשר לאבד את התיאבון ולחטוף בחילה קשה. לאנשים האלה, שנשבעים בשמו של מי שאין לו ארנק, אין לו מזומן ואין לו כרטיס אשראי ("הם כל הזמן הולכים לאיבוד", היא קוננה באחת מחקירות המשטרה), אין בושה. הם נטפלים לראש ממשלה שמסוגל לשלם על משהו מכיסו, מדי פעם.

והנה דוגמה נוספת לחוסר הבושה הביביסטי: כולנו מכירים את המהירות שבה הפך מנסור עבאס מהתקווה הגדולה של נתניהו, הליכוד, הימין, המדינה, הציונות והיקום, ל"תומך טרור" שמסכן את חיינו. רגע אחד גויסו כל הרבנים כדי לנסות להכשיר את מהלך הקמת הממשלה עם עבאס ולשכנע את "בצלאל", ורגע אחרי הכול התהפך ובנט ואיילת שקד הפכו לגדולי הנוכלים של העת החדשה, רק כי השתכנעו לשבת עם מנסור.

הסיפור הזה נמשך גם היום. אחד ממנועי השנאה המרכזיים של קמפיין נתניהו והליכוד הוא העניין הזה עם "תומכי הטרור". כן, כולל רע"ם. אבל מתברר שבמקביל לכל זה, יש יקום נוסף המתנהל בערבית. נתניהו חזר ללבוש את גלימת ה"אבו יאיר" שלו בקמפיין בערבית ובאתר בערבית שהשיק לאחרונה. כן, אין לו בושה לחזר אחר הקול הערבי, גם אחרי שהפך את ערביי ישראל לערב רב של פורעים שמנסים לרצוח את כולנו. באתר שלו הוא מתפאר בהישגים שהביא למגזר הערבי: הכפלת מספר הערבים בשירות הציבורי, למשל. וגם התוכנית הממשלתית הראשונה להדבקת הפערים במגזר, בסך 15 מיליארד שקל, שנתניהו הוביל.

כך אנחנו מוצאים את עצמנו במקביל נחשפים לצווחות של הביביסטים על ה-"53 מיליארד" שהממשלה מעבירה לעבאס, ובאותו זמן ממש הערבים בישראל נחשפים לגאווה הגדולה של נתניהו על מיליארדים שהעביר להם. אגב, המספר 53 מיליארד הוא פיקציה מוחלטת. יש שם 30 מיליארד לתוכנית חומש למגזר (המשך ישיר של התוכנית של נתניהו) לחמש שנים, 20 מיליארד לתשע שנים (!) לתחבורה שתחבר את הפריפריה הערבית למרכז הארץ, דבר שהמדינה זקוקה לו. הכסף הזה לא תוקצב ולא נמצא בשום תקציב, אגב. בנוסף, שלושה מיליארד למלחמה בפשע במגזר הערבי. זה הכסף, הוא מוצדק, הוא מתבקש ורובו הגדול לא עבר וכנראה גם לא יעבור. זו האמת.

ההתפרקות של ימינה עצובה. איילת שקד עוד נלחמת, מלחמה די אבודה. מתן כהנא מצא מקום במחנה הממלכתי, וטוב שכך. אביר קארה, בולדוזר שעשה לא מעט למען בוחריו, הקים מפלגה. שירלי פינטו ביש עתיד, יום טוב כלפון, איש טוב, עם שקד. מי שנפלטו מהחיים הפוליטיים, נכון לעכשיו, הם צבי האוזר ויועז הנדל. אני מכיר את שניהם ומלווה אותם מקרוב. כן, הם טיילו בין מפלגות וטרפדו את "חוקי הנאשם" ויכול להיות שהרוויחו את סבלותיהם ביושר. הם מושכים כעת כמויות מסחריות של שמחה לאיד מכל הכיוונים. אני לא נמנה עם השמחים.

האוזר הוא אידיאולוג אמיתי ואיש רציני. אני לא חולק חלק מהאידיאולוגיה שלו, אבל מכבד אותה. הנדל היה מהטובים בשרי הממשלה. אולי הטוב שבהם. הוא עשה גם שגיאות, אבל הוביל מהלכים אמיצים והשפיע על חיינו השפעה ניכרת בזמן המועט שעמד לרשותו.

הנדל הוביל את המבצע הנרחב לפריסת סיבים אופטיים בישראל והדביק את הפער שנוצר בינינו לבין העולם הנאור. כמעט בבת אחת עלינו למקום 22 מתוך 180 במהירות אינטרנט ממוצעת בישראל. הוא הוביל את הצלת והפרטת הדואר, הוא ביטל את הפיצול הבירוקרטי והמיותר בין תשתית האינטרנט לספק. סגר את רשתות דור 2 ודור 3, כדי לפנות תדרים לדור 5, ניסה לגדוע את המונופול הרבני המפוקפק על הסלולר בעולם החרדי, הוביל את הרפורמה בטלפון הביתי הנייח ועוד ועוד.
הנדל עשה את השגיאות שלו. הוא משלם עליהן עכשיו. אבל הוא דוגמה לפוליטיקאי יעיל, אמיץ, שבא לדבר פחות ולעשות יותר. הוא, כמו גם כמה מחבריו, יחסר בכנסת הבאה, ובכלל.