נפתח בצפירת הרגעה. בבוקר שאחרי נאומו הראשון של ראש הממשלה יאיר לפיד בעצרת הכללית של האו"ם לא קמה "חמאסטן בלב הארץ", כפי שהזהיר ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, או "מדינת טרור ביו"ש", במילותיו של שר המשפטים גדעון סער, ולא חזרנו ל"ימי אוסלו הארורים", שמפחידים את יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ'. קריאת התמיכה של לפיד בפתרון שתי המדינות גם לא צפויה כנראה להוביל למשא ומתן מדיני לקראת הסדר קבע, אפילו לא פגישה עם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.
לא חלפה שעה מאז שלפיד סיים לנאום והתשובה הפלסטינית השגורה לאורך השנים להושטות היד הישראליות לא איחרה להגיע: עוד פיגוע טרור. ככל שהמתיחות הביטחונית תימשך ותסלים לתוך עונת החגים, החזון שלפיד הציג בנאום, ל"מדינה פלסטינית שוחרת שלום", ייקבר עד מהרה בכותרות האתמול - ויהפוך למושא ללעג בסרטוני הנגטיב של הליכוד כמי שכרת ברית עם אבו מאזן, לצד אחמד טיבי ואיימן עודה.
לפיד לא עשה שום דבר שנתניהו לא עשה קודם; עד לפני כמה שנים, הוא היה זה שניצב בפני תפאורת השיש הירוקה והיוקרתית של האו"ם והביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. ההבדל הוא שלפיד באמת מתכוון, ולא רק משלם מס שפתיים למנהיגי העולם. נתניהו דיבר באנגלית כדי לרכך את הקהילה הבינלאומית, אבל בעברית, לקהל הביתי, המשיך להתחייב שלעולם לא תקום מדינה פלסטינית. אצל לפיד, המסר באנגלית הודלף בעברית מראש - וכוון מראש הישר ללבבות הבייס.
אומנם, לפיד ניסה לבדל את עצמו מקודמו בתפקיד, אבל בדיוק כמוהו, הוא ניצל את הבמה הנכבדת הבינלאומית שנזדמנה לו לצרכים פוליטיים פנימיים. הסוגיות האסטרטגיות החשובות נותרו בעינן, איראן, חיזבאללה וטרור, והמסרים לא היו מאוד שונים מאלה של נתניהו, עם הבדלי הגשה וסגנון, כמובן, גם לפיד יודע לתת שואו. במקום מצגות ואמצעי עזר פירוטכניים, הוא בחר לרגש את היושבים באולם והצופים בבית עם סיפורים אישיים ומשפחתיים.
ברמה הפוליטית, הגימיק הכי מעניין בנאום של לפיד היה בכלל הפרומו; התדרוך המוקדם שנתן לעיתונאי פמליית רה"מ בניו יורק 24 שעות לפני שעלה לדוכן, בו הכריז מראש על כוונתו להחזיר את צמד המילים "שתי מדינות" לסדר היום. כל המערכת קפצה מיד עם מחולל התגובות הצפויות; בימין נזעקו, בשמאל צהלו, אפילו רה"מ החליפי נפתלי בנט התעצבן ויצא נגד שותפו. כולם ניגנו לפי החליל שלו ושיחקו את התפקיד שהוא ייעד להם על המגרש. הקדימון יצר באזז, עניין וסקרנות לקראת שידור הנאום, שבשיטת נתניהו תוזמן כמעט במדויק לצפיית השיא בפתח המהדורות. והוא גילה שלא מדובר בעוד כמה מילים בנאום, אלא במהלך מחושב ואסטרטגי.
הביקור בעצרת הכללית של האו"ם הוא שיא תצוגת התכלית של לפיד כראש ממשלה עד כה, והוא נערך אליו במשך שבועות. בזמן שבלשכת רה"מ עמלו על תיאום הפגישות המדיניות עם המלך עבדאללה ונשיא טורקיה ארדואן, בקמפיין יש עתיד בחנו ובדקו בסקרי עומק את המסרים שנכון להשמיע בנאום שיעבדו גם בציבור. "רוב גדול של הישראלים תומכים בחזון פתרון שתי המדינות", לפיד הכריז אתמול. כמה דקות אחר כך, סקר חדשות 12 סתר אותו עם תוצאות הפוכות, לפיהן 49% מהישראלים דווקא מתנגדים לפתרון שתי המדינות ולהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ורק 28% תומכים. אבל הנתונים בסקרי עומק ומחקרים שעוקבים ברציפות אחר העמדות בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני, כמו מדד השלום של אוניברסיטת תל אביב או יוזמת ז'נבה, מחזקים את הטענה של לפיד, לפחות לגבי הושטת היד לשלום, ובערך 50% מהישראלים תומכים לכל הפחות במשא ומתן עם הפלסטינים, רובם מצביעי הגוש של לפיד. ואליהם הנאום כוון.
ההחלטה להחיות את הסוגיה הפלסטינית, שנזנחה ונשכחה בפלונטר של כן/לא ביבי, מסמנת שבירה של לפיד שמאלה, אל בוחרי מרצ ומפלגת העבודה, ועלולה לסכן את שתי המפלגות באזור האחוז החסימה לקראת הבחירות הקרובות. אבל לא פחות מכך, היא מכוונת לבטן הרכה של השותף/יריב מכיוון מרכז - גנץ והמחנה הממלכתי. שר הביטחון, שאך לפני שבוע קרא "להושיט יד לשלום לפלסטינים" בכותרת ריאיון ב"ידיעות אחרונות", נדם. הוא מראשי המפלגות היחידים שלא הגיבו לנאום של לפיד עד כה. גדעון סער וזאב אלקין דווקא כן, וגינו אותו כמצופה בקול רעש גדול; המצטרף הטרי גדי איזנקוט שמר על שתיקה, אבל עמדתו ידועה. "צריך לשנות את המציאות", אמר בריאיונות עבר שבהם הזהיר מהסכנות של מדינה דו לאומית.
העיסוק בפלסטינים מציף את הקשיים בנוסחה המדינית העמומה של המחנה הממלכתי של "צמצום הסכסוך", לפיד מקווה שהימניות הנחרצת של סער ואלקין תסייע לו לנגוס שם בשוליים השמאליים ולבלום את המאמץ ההפוך של גנץ ואנשיו להתחזק על חשבונו. המחנה הממלכתי השיק השבוע קמפיין הרכבת קואליציונית מתמטי, שנועד להדהד את המסר שרק גנץ יוכל להקים אחרי הבחירות ממשלה יציבה, איתו הם מנסים לקחת קולות מיש עתיד. בינתיים, המספרים פועלים לרעת שניהם: כל הסקרים האחרונים מבשרים על מגמה של התחזקות של נתניהו. נכין לעכשיו, הפירוק של הרשימה המשותפת מפיל את בל"ד מתחת לאחוז החסימה ומחזיר את גוש הימין עם 62-60 מנדטים לשלטון.
יש מי שחושד שלפיד השלים עם המצב ופועל כעת להגדלת כוחה של יש עתיד באופוזיציה, גם במחיר קריסת הגוש. בסביבתו מכחישים ודוחים את הגישה התבוסתנית על הסף. הסיכוי היחיד שלו לשמור על הכיסא לא עובר דרך מילים מפוצצות באו"ם, אלא באום אל-פאחם - רק אם תהיה עלייה דרמטית בשיעורי ההצבעה במגזר הערבי, שתכניס את בל"ד לכנסת או תעצים משמעותית את כוחם של רע"מ וחד"ש-תע"ל כדי שיהיו גוש חוסם לנתניהו. נאום השלום של לפיד נועד גם לעורר את הרחוב הערבי ולהציג בפניו אלטרנטיבה לחלומות הסיפוח והגירוש של ממשלת נתניהו ובן גביר. לא מן הנמנע שהוא יישא את אותו נאום שוב בשבועות הקרובים ויחזור על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, בכנס או עצרת - באום אל פאחם.