את החיוך הראשון בערב הזה קיבלתי מהשומרת בכניסה למתחם "אקספו" גני התערוכה, לפי המהירות שבה שלפה את ההסבר, אני לא הראשון שביקש ממנה הכוונה למטה "יש עתיד", מה שאומר שבטח יש בעיר מסיבה. אני מהרהר בתקווה. אבל הנה ספוילר: זה החיוך האחרון שאראה בשעות הקרובות.
שעה לפני המדגמים והאווירה מסביב מזכירה כנס מחזור של התקשורת הישראלית לדורותיה: יציע העיתונות מלא כמעט עד אפס מקום, כל השאר ובכן - איך לתאר עד כמה הוא ריק? בואו נאמר שנזהרתי לא להתקרב לשולי המקום שהוקצה לתקשורת, מחשש שהוואקום מכיוון הרחבה יישאב אותי פנימה.
הסיוע האמריקני
כמה צעירים מגיעים בכל זאת: פעילים? מעריצי לפיד? הם נראים קצת נרגשים ונינוחים מדי עבור מי שהיו אמורים להשגיח בקלפיות עד לרגע האחרון - ואכן מתברר שמדובר בקבוצה של סטודנטים יהודים מארה"ב, שבאו להתרשם מהחגיגה הדמוקרטית. מסכנים, אני חושב בלב, בטח מכרו להם את תל אביב כעיר של מסיבות.
מסתבר שלא רק אני מסתקרן מהחבורה שנראית לבושה טוב מדי לאירוע, אלא גם הקולגות. מהר מאוד הופכים האמריקאים למרואיינים - והאירוע מזין את עצמו: צוות תקשורת אחד מראיין אותם, האחר לא רוצה להישאר חייב - ואני שומע מסביב משפטים כמו: "אחותי, איך האנגלית שלך? יכולה להחליף כמה מילים עם האמריקאים?" - לא אחשוף את זהותו של כלי התקשורת שבין אנשי צוותו התנהל הדיאלוג המשעשע, רוצים לדעת מנין האנגלית שלו? פנו אלי בפרטי.
תקשורת שלילית
קשה ללמוד על הלך הרוח בין אנשי "יש עתיד" בערב הזה, מה שכן - על זה של התקשורת אפשר ללמוד בקלות: אווירת נכאים שקונה לה אחיזה בפנים מסביבי דקות ארוכות לפני פרסום תוצאות המדגמים, כלומר - מבוססת על תחושת בטן ולא על נתונים. אני לא יודע אם התקשורת שמאלנית, אבל "שיחות המסדרון" המודאגות שמסביב עוסקות רובן ככולן בהתחזקות הצפויה של בן גביר.
בהיעדר פעילים לשיחה, אני מנסה תזה על הקולגות שנראים לי המודאגים ביותר: מה אתם אומרים, אני שואל, בן גביר חזק הוא הסולם של לפיד וגנץ כדי ללכת עם נתניהו לממשלת אחדות?
הספקולציה הזאת נהדפת בבוז. מבחינתי יש לזה רק משמעות אחת: או שנתניהו הפך למוקצה עד כדי כך שכל מי שיחשוב אפילו לשתף אתו פעולה (ע"ע גנץ בממשלת הקורונה) יינזק מיידית, או שפה עדיין מקווים לאיזה נס של הרגע האחרון שייכפה הארכה ופנדלים בדמות עוד סיבוב בחירות.
ספורט עממי
רבע לעשר: תוצאות המדגמים מתחילות להבהב בווטסאפ של הכתבים הפוליטיים. נס גדול לא יהיה פה הערב, מפנימים כולם - שנראים כמי שהוקל להם על שהבאסה האישית התחלפה בבאסה מקצועית: מאנשי תקשורת "שמאלנית תל אביבית", הם הפכו למי שלובשים את הפרצוף הארוך רק מחמת תסכול מקצועי שמקנא בקולגות שלהם במטות חמים יותר, למשל של הליכוד או של עוצמה יהודית.
ממש רגע לפני הפרסום הרשמי של המדגמים, מזדמנת עוד אתנחתא קומית: מירי נבו ורון קופמן משדרים מהאירוע, מה שמפתיע את הנוכחים שלא מבינים מה יש להם לעשות כאן בערב של ליגת האלופות.
"אתה בא?" שואל צלם אחד את טכנאי הקול שלו: "רגע" הוא עונה לו "קודם כל תן לדעת מה יצא במדגם של ערוץ הספורט!".
אם להמשיך את הדימוי, אני נמצא במטה של ברצלונה רגע אחרי שהודחה מליגת האלופות. דמעות לא נראות כאן, שכן הרוב היה צפוי וידוע מראש - ובכל זאת, העובדה שתחושות הבטן קיבלו חותם רשמי, רק מעכירה את מצב הרוח.
הראשון שמגיע לשטח למזער נזקים הוא השר מאיר כהן. יש סיכוי שהוא מעולם לא חש מבוקש כל כך בקרב התקשורת: עובר מערוץ לערוץ ומגיב בשם המפלגה. במשפט אחד: הוא מחכה לתוצאות האמת ובינתיים דוחה על הסף אפשרות לממשלת אחדות עם נתניהו.
אני לא כתב פוליטי, אבל אם החיים לימדו אותי משהו הוא שכאשר אופציה מועלית על השולחן ונפסלת על הסף, אין זאת אלא כי היא תהיה נקודת הפתיחה למשא ומתן שיתחיל כבר בשעות הקרובות.
אני מרכיב ממשלה
נוכח מיעוט הפעילים, אני מכנס כמה סביבי וקורה לכמה קולגות מהתקשורת להשלים מניין: בממשלת אחדות, אני מנסה את התזה, כולם ירוויחו.
נתניהו יזכה בקדנציה אחרונה שתביא אותו כמעט עד גיל גבורות כשהוא ראש הממשלה - וכמובן - תדאג לעגל כמה פינות בהליך המשפטי שמתנהל נגדו, כך שתובטח חירותו.
לפיד, אני ממשיך ומנסה - ירוויח עוד קרדיט כדמות ציבורית ממלכתית. ארבע שנים במשרד החוץ יספו לו מספיק פוטו-אופ עם מנהיגי העולם בכדי לצמצם את הפער התודעתי מול נתניהו. גנץ ימשיך לחלוש על תקציב הביטחון ויישאר על הגלגל הענק. שניהם ביחד, מיותר לציין, יסבירו שמנעו את ממשלת כהנא - ואפילו ליברמן יוכל להגיד שבזכותו קמה ממשלה בלי חרדים. גם השותפים משמאל - אני ממשיך בקריירה שלי כפרשן פוליטי - ייהנו, כי ביננו, הרבה יותר מתאים לעבודה ולמרצ אופוזיציה לוחמנית מאשר תפקיד ביצועי ממלכתי סביב שולחן הממשלה. הם יוכלו לחזור להיות, לפחות בעיני בוחריהם, יפים וצודקים כמו שאפשר להיות רק באופוזיציה.
התזה הזאת, שעוררה שאט נפש רק לפני שעה, מתקבלת עכשיו (גם) בכמה הנהונים. אני לא יודע אם שכנעתי (במה שספק אם אני מאמין בו בעצמי), אבל בשפת הכדורגל אפשר לומר שככל שהמשחק מתקרב לסיומו, יש פה יותר נכונות "לקנות תיקו".
אני מעיף עוד מבט מסביב: מול הקבוצה האמריקנית שעומדת כבר כאן כשעה ושחבריה מתחילים להעביר משקל מרגל לרגל, אות וסימן לכך שמיצו את הערב מבחינתם, עומדת קבוצת שוטרים. אם תרצו - אחד ממעגלי האבטחה הכלליים שסביב ראש הממשלה, שאמור להגיע לכאן בהמשך הלילה. אפילו הם מבינים שלנוכחות שלהם בשטח אין כרגע שום אפקטיביות ויוצאים להכין קפה ולעשן בחוץ, מה שגורם לי להבין שגם לנוכחות שלי פה אין שום אפקטיביות: אם דמיינתי פעילים צורחים מאושר או בוכים מכאב עם היוודע התוצאות, הרי שכאלה לא יימצאו כאן הלילה.
"שמע" ניגש אלי צלם שזכר אותי מתחנה מקצועית קודמת בחיי שנינו: "חשבתי קצת על הרעיון שלך עם הממשלה הרחבה ויש מצב שאתה צודק".
ואז אני מקבל את ההכרעה הפוליטית החשובה של חיי: לחבק את הניצחון הזעיר הזה, היחיד שאראה כאן הערב, ולפרוש בשיא.
בחוץ הכבישים די ריקים, אבל חלק מהפאבים מלאים: את הפרלמנט שמדינת תל אביב קיוותה לעצב, יחליפו "פרלמנטים" קטנים, מאלה שבהם כולם מסכימים עם כולם.