"האיזון הקדוש" מוביל לעוד רצח פוליטי

ההקבלה שמבקשים לעשות בין חנין זועבי לברוך מרזל היא אסטתית בלבד, שכן גם אם שניהם מבטאים עמדה "קיצונית", דרכי הפעולה בהן הם פועלים שונות בתכלית. הנפת דגל פלסטין איננה תקיפה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

חברת הכנסת מיכל בירן מהמחנה הציוני שנכחה אתמול באירוע בו הותקפו חברת הכנסת חנין זועבי מהרשימה המשותפת ויועצת התקשורת של בל"ד, אמילי מואטי, מיהרה להגיב ולהביע את זעזועה מהתנהגותם של שני הצדדים. "נציגי ציבור ופוליטיקאים קיצוניים, משני צדי המתרס - ליברמן וזועבי כאחד- אחראים להידרדרות השיח הזה", כתבה בירן בעמוד הפייסבוק שלה.

ההקבלה הזאת, בין "הקיצוניים משני הצדדים" אינה דבר חדש והיא באה לידי ביטוי בעלייתן של מפלגות מרכז חדשות מדי מערכת בחירות. המחשה לאותו "איזון קדוש" ניתן למצוא גם בהחלטת ועדת הכנסת לאחרונה לפסול את מועמדותם של ח"כ זועבי מחד וברוך מרזל מאידך לכנסת (החלטה שבית המשפט ביטל מאז). ההקבלה הזו אסתטית מאוד, האסתטיקה שלה מאפשרת למרבית הציבור לאשר בפני עצמו שהוא דווקא בסדר, ואלו רק "הקיצוניים" שצריך להרחיק. למרבה הצער, כאשר בוחנים אותה מעבר לרמה האסתטית, היא קורסת כמגדל קלפים. לא "הקיצוניים" הם אלה שראויים לגינוי - אין כל דבר רע בקיצוניות, זה אינו מונח שאמור להיות שיפוטי – אלא דרכי הפעולה הננקטות – קרי, האלימות.

חנין זועבי הותקפה בכנס ברמת גן (ראובן קסטרו)
זועבי, אחרי התקיפה אתמול (צילום: ראובן קסטרו)

בירן, בהקבלתה בין שני הצדדים באירוע, הקבילה בעצם בין נפנוף בצעיף בצבעי דגל פלסטין לשפיכת נוזל על חברת כנסת והכאת יועצת תקשורת במוט ברזל. ככלל, האלימות הפוליטית בישראל נעה בכיוון אחד – מימין לשמאל, והדוגמאות לכך רבות. אפשר להתחיל מהדוגמאות המפורסמות: רצח יצחק רבין על ידי יגאל עמיר בעצרת השלום ב-1995 ורצח אמיל גרינצווייג על ידי יונה אברושמי ב-1982. אפשר גם להמשיך ולהזכיר את אוהד ברט שניסה לדחוק את רכבו של יוסי שריד לתהום ב-1996, את הארי שפירו שבשנת 1997 ניסה להטמין מטען בבית כנסת בו עתיד היה לבקר שמעון פרס, את אלירן גולן שניסה ב-2004 לפוצץ את רכבו של ח"כ עיסאם מחול. אפשר גם לחזור לזמנים יותר רחוקים ולהזכיר את אברהם בן משה שניסה ב-1968 לדקור את ח"כ מאיר וילנר. ואפשר גם לא ללכת רחוק כל כך ולהיזכר בכנופיות שהנהיג יואב אליאסי, "הצל", שתקפו מפגינים שמחו נגד מבצע "צוק איתן" לפני חצי שנה בלבד. כשמנסים לעמת איש ימין עם חוסר האיזון הזה, זוכים בדרך כלל בגמגום על הטבעת ספינת הנשק של האצ"ל "אלטלנה" על ידי אנשי ההגנה ב-48' ועל חיבור מדומיין בין השמאל הישראלי לאנשי ההתנגדות החמושה הפלסטינית.

כל עוד ימשיכו מקדמי ההקבלה המזויפת הזאת בקו המחשבה הזה, הם ישובו ויופתעו כל פעם מחדש מעשבים שוטים למיניהם שינצלו את חוסר ההתנגדות הציבורית להסתה וקריאות לאלימות וייצאו לבצע את האלימות בפועל. כשסרטונים המשווים את פרופ' יוסי יונה למחבל מעוררים סערה קטנה ותו לא, כשמפלגת השלטון טוענת שהשמאל הוא דאעש, כשנציג המרכז הרדיקלי – יאיר לפיד מדבר על הזועביז' ומחבק את בנט אחיו ושמפלגת המרכז-שמאל, המתיימרת לשלטון, תומכת בפסילה "המאוזנת" של זועבי – לא יכולים גורמים אלה לרחוץ בניקיון כפיהם. הם נותנים, מי בקריאה רמה ומי בגמגום, את הלגיטימציה לאלימות.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד