1. לא מאהבת מרדכי
המצעד המסורתי של הגשת הרשימות סיפק כרגיל דרמות והפוגות קומיות, שהעירו לשבוע את מערכת הבחירות הקיצית המנומנמת: המשא ומתן הנואש של הימין המאוחד עם איתמר בן גביר ועוצמה יהודית, השריונים העסקניים של עמיר פרץ בעבודה והמבוכה של בני גנץ שהכריז שהוא לא פוסל אחדות עם נתניהו ודקה אחר כך התברר שהוא לא שמע את השאלה. אחרי שהשתעשענו ברון קובי והפיראטים ושאר הקוריוזים הרגילים, המשמעות האמיתית של הדד ליין שפקע אתמול הוא שסוף סוף המפה מתייצבת וניתן האות להתחיל את המשחק.
לפי ניתוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לכנסת הבאה צפויות להיבחר בין 9-11 רשימות אבל הן כוללות בתוכן לא פחות מ-20 מפלגות (!) משום שרוב הרשימות מורכבות משתי מפלגות - או אפילו יותר. למעשה, רק ישראל ביתנו, ש"ס, עוצמה יהודית וזהות מתמודדות באופן עצמאי, אבל שאר המפלגות - הרשימה המשותפת, העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי, כחול לבן, איחוד מפלגות הימין ויהדות התורה - הן יצורי כלאיים בין מפלגתיים, כאשר אפילו בליכוד שמרו בסוף על כולנו כסיעת יחיד עצמאית ובאופן רשמי זאת תהיה ברשימה משותפת. אף אחד מהחיבורים לא נעשה מאהבת מרדכי, אלא מאינטרסים פוליטיים צרים - צרים מאוד - ברוחב אחוז החסימה.
אחוז החסימה הוא שהבריח את בנט ושקד חזרה לבית היהודי, את כחלון לליכוד, ואת אורלי לוי למפלגת העבודה. הוא שגרם לאהוד ברק להידחק למקום עשירי ברשימת מרצ והוא שדחף את הרשימה המשותפת להתאחד מחדש. אבל למרות החשש המרחף מה-3.25%, התוצאות רחוקות מלהיות מושלמות, ומעמידות בסכנה מאות אלפי קולות משני צדי המפה: החיבור של הימין המאוחד אולי הציל כמה מנדטים של בנט ושקד, אבל השאיר בחוץ את זהות ועוצמה יהודית, כך ששוב, הימין הדתי רץ בשלוש רשימות שונות. גם בשמאל, למרות האופוריה מהקמת המחנה הדמוקרטי, שום דבר לא השתנה מהותית: העבודה ומרצ ירוצו שוב בנפרד, בדיוק כמו בבחירות הקודמות. אתמול נסגרה הדלת: מי שהצליח לתפוס מחסה, יוכל לנסות להתבצר במקלט לקראת משתה המנדטים הגדול של שתי המפלגות הגדולות בישורת האחרונה של הקמפיין. אין סיבה לחשוב שמה שהיה יהיה שונה ממה שיהיה - מי שלא השכיל להתחבר, יעמוד בפני סכנת הכחדה.
אל תפספס
שבוע האיחודים לא נשא בשורות טובות במיוחד עבור נתניהו. הפעם הימין לא ריקד בדיוק לצלילי החליל של לשכת ראש הממשלה. נתניהו רצה שתי רשימות נפרדות, כדי למקסם את הכוחות החרדליים של פרץ וסמוטריץ' ואת התמיכה הימנית חילונית בשקד בראשות הימין החדש, וקיבל אחת. ואם כבר מפלגה אחת, אז לא בראשות איילת שקד, וגם היה עדיף שהיא תקלוט גם את עוצמה יהודית ופייגלין כדי למנוע אובדן קולות לפח. זה לא קרה. גם החיבור מחדש של הרשימה המשותפת מעורר שאט נפש בליכוד ומחזק את החשש מעליית שיעורי ההצבעה במגזר הערבי שתשפיע על החלוקה הבינגושית המקובלת. כדי להוסיף לכאב הראש, הסקרים ההפכפכים יציבים במגמה אחת: ההתחזקות הנמשכת של ישראל ביתנו בראשות ליברמן. החלום של נתניהו להרכיב ממשלה בלעדיו עדיין רחוק מלהתגשם.
נקודת האור הכמעט יחידה של נתניהו הגיעה דווקא משמאל. הימין אולי יבזבז כמה מאות אלפי קולות על מפלגות הקצה, אבל יש סיכוי לא רע שזה יהיה הדדי. ההחלטה של פרץ שלא להתחבר למחנה הדמוקרטי מייצרת מצב של ווין ווין עבור נתניהו - ושני תרחישים הפוכים שמהם בכל מקרה הוא יוצא המרוויח. הפיצול לשתי מפלגות מעלה את הסיכוי שהעבודה או מרצ יימחקו בשתייה הגדולה, ואם פרץ ואורלי לוי במקרה ישרדו את הפוגרום - הם יכולים להיות שותפים פוטנציאליים נהדרים למו"מ על הרכבת הממשלה. ככל שיהיו לנתניהו יותר אופציות, מעמדו של ליברמן כלשון מאזניים ילך וייחלש, והוא עשוי להידרש לחישוב מסלול מחדש.
גם ליברמן נתן מתנה קטנה משלו, כאשר בראיון לגלי צה"ל הכריז לראשונה כי הוא עשוי להמליץ על גנץ לראשות הממשלה. נתניהו לא מתכוון יותר לרדוף אחרי ההוסטלים של העולים הקשישים והטיסות של העולים החדשים, אלא בעיקר לנגן על החיבור של ליברמן עם גנץ ו"השמאל" - ולא לאפשר לאף אחד לשכוח את הסכם הרוטציה ושגם לפיד מועמד לראשות הממשלה. בליכוד סבורים שהם יכולים להחזיר ככה הביתה לפחות שני מנדטים חופשיים, ומתכננים להסתער על הרחוב הרוסי במנגנון שטח משוכלל ומתוקצב היטב ביום הבחירות. לנוכח המגמה היציבה של ליברמן, קשה לראות את המשימה מסתיימת בהצלחה מלאה ולפי מפות הסקרים הנוכחיות, לא לנתניהו ולא לגנץ יהיה את הרוב הדרוש להרכיב ממשלה - וכדי להימנע מבחירות נוספות יידרשו פתרונות יצירתיים. לכן, יותר מאי פעם אין משמעות להצהרות שמתחייבות כן או לא לשבת עם ביבי וחוזר חלילה, עיין ערך ליקויי השמיעה של גנץ. אחרי ה-17 בספטמבר כאב הראש רק יתגבר, והמשחק הפוליטי, שוב, יתחיל מחדש.
2. תהיו כחלונים - הסוף?
הסטארטאפ הפוליטי של משה כחלון נפח השבוע את נשימתו האחרונה. בית המשפט דחה סופית את כל העתירות שהוגשו נגד המיזוג בין הליכוד לכולנו, הוא ורוב חברי סיעתו התפקדו חזרה לליכוד וישובצו במקומות לא רעים, ויו"ר הסיעה לשעבר, רועי פולקמן, הודיע על פרישה. הרבה שחקנים פוליטיים שכבר הוכרזו כברי מינן אחרי הבחירות הקודמות עשו קאמבק פוליטי ונשארו על הגלגל מבלי לחטוף כמעט אש על היומרנות - בנט, שקד ואורלי לוי חזרו לעניינים כאילו הם לא נכשלו רק לפני ארבעה חודשים. דווקא כחלון, שעבר את אחוז החסימה, וסיים את הבחירות במצב יותר טוב משל כל אלה, סופג יותר חצים מכולם, שנושאים עמם גם לא מעט שמחה לאיד.
מעבר לביקורת ולוויכוח על תפקודו והתנהלותו כשר אוצר, האכזבה הציבורית והברנז'אית מכחלון משקפת פער יציב שליווה אותו לאורך כל הקדנציה בין איך שהוא נתפס למי שהוא באמת. כחלון הצליח לארוז את עצמו כפוליטיקאי שהוא לא פוליטיקאי, שדואג לאחרים ולא לעצמו, בעוד בפועל, מי שצמח ישירות מתוך סניפי הליכוד וכל חייו עשה בעיקר פוליטיקה - הוא הכי פוליטיקאי שיש. במהלך ארבע שנות הקדנציה הקודמת, כולנו היתה הקצין השומר של הקואליציה מפני האגרסיביות של הליכוד והקיצוניות של הבית היהודי; כחלון בלם את הניסיון לסגור את התאגיד, ובזכות הח"כים של כולנו, ובעיקר פולקמן ומרב בן ארי, חלק לא מבוטל מהיוזמות שנועדו להציל את נתניהו מהחקירות נבלמו או רוככו. אבל ברגע האמת, הליכודניק שבו השתיק את הרעש, והבהיר שהוא תומך אך ורק בנתניהו - למגינת לבם של כל מי שרצה הוא ימשיך לשמור על קו ממלכתי, מתון ועצמאי. בבחירות שנסובו על השאלה כן או לא ביבי, השפה הכפולה כמעט ולא שרדה את מכבש הגוועלד.
ביום שאחרי, או למען הדיוק כמה ימים לפני ה-9 באפריל, כחלון קפץ על ההצעה של נתניהו להתמזג ולמלט את עצמו מהמיזם העצמאי. בהתחלה, הוא הציג את המהלך כריצה ברשימה משותפת, והצהיר ש"כולנו תמשיך להוות מפלגה חברתית, ימנית, לאומית וממלכתית ותשמור על הערכים שלשמם קמנו". עד מהרה התברר שלא מיזוג ולא נעליים, אלא חזרה הביתה, במלוא מובן המילה, לשיריונים נוחים בליכוד. "אני שר אוצר, ובסוף ההחלטה שלי היתה כלכלית", הסביר בשיחות סגורות בשבועות האחרונים. "הבחירה היתה בין להיות מאה אחוז בעלים של חברה שאין לה שווי או להחזיק 10-15 אחוז בחברה ששווה מיליארדים ויש לה אופציות". השרים אלי כהן ויפעת שאשא ביטון, ליכודניקים בדם ומבית, קיבלו גם הם חלק במניות, ורק פולקמן, הח"כ היחיד מהקואליציה שנעדר מההצבעה על פיזור הכנסת במאי האחרון, הבין שבליכוד הוא לא יתקבל בזרועות פתוחות. לבקשת כחלון הוא חיכה עד שיהיה ברור שהמיזוג לא נתקל בקשיים משפטיים, אבל ברגע שהתברר שמדובר בעיקר על חזרה הביתה, הוא וכחלון סיכמו על גירושים בהסכמה.
הכותרות בישרו על סופה של מפלגת כולנו, אבל באופן רשמי, הסיעה בכנסת תמשיך להתקיים כדי לקבל את יחידות המימון שלהם לטובת קמפיין הליכוד. כך, בעוד כחלון, אלי כהן וטלי פלוסקוב התפקדו לליכוד, שאשא ביטון תמשיך לעמוד בראשות סיעה נפרדת ותוצב מטעמה במקום ה-29. בנוסף, כחלון לא מתכוון לפרק את סיעת כולנו בהסתדרות ובמוסדות הלאומיים, אלא לנסות לשמור על כמה מאחזי כוח. החזרה של כחלון הביתה מחליקה לחלק מהליכודניקים כמו עצם בגרון, שכן כבר עכשיו נראה שהשלם קטן מסך חלקיו - במקום 39 מנדטים של הליכוד וכולנו בבחירות הקודמות, הסקרים מבשרים עכשיו על 30 לשתי המפלגות, אבל בליכוד עדיין לא ויתרו על המנדטים האבודים. בשבוע הבא כחלון יגיע למצודת זאב ויצטלם לסדרת סרטונים עצמאית בכיכובו - מה שמוגדר בליכוד כ"תת קמפיין" שנועד להדגיש את הפן החברתי-כלכלי של כולנו ולנסות להציל כשני מנדטים. אבל ההיעלמות של כחלון מאז הבחירות פגעה בו ברמה הציבורית וייתכן שיהיה קשה לשקם את ההריסות. המבחן שלו יהיה בחודשים הקרובים - האם יצליח באמת לשמור על קול ימין שפוי ועצמאי, כפי שהבטיח בבחירות, או ייבלע לגמרי במקהלה הקולנית של ביטן ורגב, ואז הביטוי "תהיו כחלונים" ישנה סופית את משמעותו. כולנו כנראה סיימה את תפקידה ההיסטורי, אבל השמועות על מותו הפוליטי של כחלון עוד עשויות להשתנות.
3. בנט ושקד בתפקיד שפיר ושמולי
שני זוגות צעירים יחסית הסתערו על המפה הפוליטית בישראל בעשור האחרון, מימין ומשמאל. בצד האחד של המתרס, נפתלי בנט ואיילת שקד, עדיין שותפים לדרך, ובצד השני - איציק שמולי וסתיו שפיר, שכבר מזמן הפכו ליריבים והשבוע נפרדו סופית דרכיהם. בנט ושקד התחילו בלשכת נתניהו, המשיכו במועצת יש"ע לארגון "ישראל שלי", וב-2012 הסתערו יחדיו על הנהגת הבית היהודי. באותה שנה בדיוק פרצו לזירה הפוליטית גם שמולי ושפיר, שמהמחאה החברתית ברוטשילד החלו לטפס במעלה מפלגת העבודה. בניגוד לבנט ושקד, שעלו מהר מאוד גבוה לצמרת, הדרך של שמולי ושפיר יותר פתלתלה: בפריימריז האחרונים במפלגת העבודה הם כבשו את המקומות הראשונים אבל זה לא היה מספיק בשביל להביס את עמיר פרץ בקרב על ההנהגה. בנט ושקד, שנמצאים בצד הימני והחזק של המפה, כבר ישבו בממשלה ובקבינט והרגישו את ידם על ההגה; שמולי ושפיר מכירים רק את ספסלי האופוזיציה וחולמים על מנעמי השלטון מרחוק. בניגוד לשמולי ושפיר, שמאז ימי רוטשילד לא ידעו לשלב ידיים, בנט ושקד הצליחו עד כה לשמור את הכביסה המלוכלכת ביניהם בפנים, עדיין מאמינים שכוחם באחדותם והתחרות הסמויה ביניהם כמעט ולא פורצת החוצה.
אף אחד מהצדדים כנראה לא יאהב את ההשוואה, ואכן, רב המפריד על המשותף. אבל בדינמיקה הפנימית בין שני הצמדים יש דווקא דמיון: בכל אחד מהזוגות יש אחד שהוא יותר פופולרי וחביב על הבריות, ואחד שמסתכל קדימה, הכוח המניע לשינויים ותהליכים. נפתלי בנט הוא שיזם את ההרפתקה הלא מוצלחת של הימין החדש, שקד חששה והתנגדה לרעיון אך נגררה אחריו למצולות; גם עכשיו, כשבשם הפופולריות שלה היא דרשה את ההצרחה והתייצבה בראש, הוא עדיין מתגלה כדומיננטי יותר בניווט ההגה. לראייה, ההצלחה שלו בבלימת חיבור נוסף עם בן גביר והמקומות הטובים שהוא סידר לנציגי הימין החדש ברשימה. שמולי, כמו שקד, הרבה יותר פופולרי משפיר בציבור הכללי, אך לה יש יותר אומץ ותעוזה. שפיר היתה הראשונה להודיע על התמודדות מול פרץ על ראשות העבודה, ובשם התחרות ההיסטורית ביניהם, הוא נגרר אחריה. אחרי ההפסד, שניהם לחצו וקראו לחיבורים ואיחודים, אבל היא גם הרחיקה מעבר לדיבורים, נטשה את מפלגת העבודה לטובת המקום השני במחנה הדמוקרטי, בעוד הוא התמהמה ושקל, ובסופו של דבר החליט להישאר בבית.
בנט ושקד מבוגרים משמולי ושפיר כמעט בעשור, אבל לשני הצמדים עוד נכונו כנראה ימים רבים ויפים בשמי הפוליטיקה הישראלית. הפופולריות של שקד ושמולי הופכת אותם לכאורה למועמדים טבעיים להנהגה, ואילו בנט ושפיר נתפסים הרבה יותר קולניים, מעצבנים וילדותיים.
אבל ככאלה, הם גם נטולי פחד, מפליגים במחוזות הנרקיסיזם והדמיון שלהם לעבר צעדים פוליטיים מפתיעים. מיזם הימין החדש נכשל, וימים יגידו מה יעלה בגורל המחנה הדמוקרטי - אבל בנט ושפיר שניהם מסתכלים קדימה ומנסים לעצב את המציאות אחרת - מצרך חשוב והכרחי בדרך להיות מנהיג.
