מאמצי הבלימה התנפצו: יומה הראשון של הממשלה שבדרך

זה הסרטון המתאר מציאות מפחידה ומוקרן בחדשות לערך אחת לשנה: אדם, ולעתים זוג, הנוהג בכביש המהיר נגד הכיוון הנכון, טוען שהוא בסדר וכל האחרים שסביבו - לא. זה עלול להסתיים בתאונה קשה, לו ולחפים מכל עוון הנקלעים בדרכו.

הפעם הנוהג נגד הכיוון, ללא בלמים, יושב ליד הגה של אוטובוס שעליו עוד יותר מ-30 נוסעים, השותפים - בשתיקה או בעידוד - לנסיעתו הדורסנית נגד שוטרים, פרקליטים, יועצים משפטיים וכל מי שאינו סוגד לו. למראה שוטר תנועה המסמן לו לעצור ורושם לו דוח, משחק בנימין נתניהו את תפקיד קורבנו של קיפוח ודאי, כי אשת השוטר היא שופטת תעבורה.

המהלך הנואש של נתניהו, לעכב את הדיון בבקשת החסינות שלו באמתלת ניגוד העניינים, כביכול, של עו"ד איל ינון, התרסק כאגרטל המושלך בזעם בפינת האוכל בבלפור. זה העניין הנקודתי, אבל מאחוריו הוקרנה תמונה חשובה בהרבה: היום קמה על רגליה הממשלה-שבדרך, זאת שבראשות בני גנץ, ונפלה ממשלת נתניהו.

רק ממשלה-בדרך, עדיין לא בטוחה בעצמה ובהרכבה, כי בינתיים הכול על תנאי, ופתקי ההצבעה מפרידים בין מה שמסתמן בינואר לבין מה שיתרחש במרץ; אך זאת כבר ממשלת המעבר מממשלת המעבר, כי לראשונה יש למתנגדי נתניהו רוב מוצק, בעד הדיון בחסינותו ולפיכך גם בעד הסרתה, כך שיגיע לבחירות כנאשם ששלושה שופטים דנים בסעיפי השוחד, המרמה והפרת האמונים שלו.

בתוך תשעה חודשים, מאפריל עד ינואר, עבר חשבונו הפוליטי של נתניהו מיתרה חיובית לשלילית. 65 הממליצים עליו להרכבת ממשלה לאחר הבחירות הראשונות של 2019 הפכו ערב הבחירות הראשונות של 2020 ל-65 התומכים בהסרת חסינותו - וזה עוד לפני שהובהרה עמדת גדעון סער ושות' בליכוד.

טענת קרבתן של הבחירות, כמצדיקה השהיית הדיון בחסינותו של נתניהו, מאחזת אוזניים כמו רוב טענותיו. נתניהו גילה את חיוניותה של החסינות רק ביומו האחרון של החודש שהוענק לו להרהר בה. כמו בכל תרגיליו בשנה האחרונה, נתניהו פעל לעריכת בחירות - ואז טען שהבחירות בשער. אם יולי אדלשטיין מדבר על "תעמולת בחירות זולה", האשם בכך הוא נתניהו, שנמנע מלבקש חסינות בתחילת דצמבר. הליכוד, כולל אדלשטיין, כועס כי התרגיל השקוף שלו נחשף ונבלם. אדלשטיין, ברוב צביעותו, מדבר כאילו תפקיד יו"ר הכנסת שייך לו. הפוליטיקה נתנה והפוליטיקה לקחה; הוא יו"ר במעבר, מתוקף רציפות בלבד, והמעבר עומד להסתיים, כי כעת הוא למעשה נציג האופוזיציה לרוב.

ואדלשטיין הוא עוד צדיק תמים, לעומת נתניהו, השובר יום-יום שיאי חוצפה. נתניהו חושד בינון ובעו"ד עמית מררי, בת זוגו, שאין ביניהם באמת חומה סינית בסוגיית תיקיו. לחשדו אין בסיס הגיוני. הוא רומז שמררי, כפרקליטה שתמכה בהעמדתו לדין, השפיעה על חוות הדעת של ינון בעד דיון בחסינות, כלומר הסרתה לצורך משפטו. אבל נתניהו הרי משוכנע שהתיקים יקרסו ושעליבותה של התביעה תתגלה לעין כול. למררי כדאי, לפיכך, שהחסינות לא תוסר. נתניהו, בהתנהגותו הסותרת את דיבוריו, שולל מעצמו את חזקת החפות. הוא קובע שאם יישפט - יורשע.

וזהו אותו נתניהו שציפה, בעזרת הפרקליטות, שהציבור יאמין שאין ולא הייתה הידברות כלשהי בינו לבין אשתו השלישית, שרה, בשני העשורים האחרונים. לא בפרשת החובות הפרטיים למוביל הרהיטים אבנר עמדי, שקופלו לתוך חשבונות ממשלתיים מנופחים; לא בתעלומת המתנות לראשי הממשלה, שנגנבו כלא היו; לא בשערוריית ההתעמרות הסדרתית בעובדי מעונות ראש הממשלה; לא ב"הוצאת דבר בתחבולה" במאות אלפי שקלים, בארוחות ובשירותים אחרים. היא לא נדבה והוא לא ביקש הסברים למתרחש מול עיניו. איך הוא אומר בעניין ינון-מררי? "אנחנו טיפשים"?

ואכן, מאמינים לו שלא ידע שדודנו המקורב דוד שימרון מרוויח מטיפול בכלי-שיט; שפגישותיו ביחידות עם אביחי מנדלבליט לא עסקו בתיקיו; שבהיותו שר הבריאות ציפה מעובדי המשרד המטפלים בתלונות נגד פסיכולוגים שלא להעניק לשרה יחס מועדף לאחר הרשעתה; שבהיותו שר הביטחון לא רווה נחת מהחלטת משרדו לשלם 16 אלף שקלים למני נפתלי, שדיבתו הוצאה בגלי צה"ל בידי חסידה של נתניהו (נכונותו המאכזבת של הרמטכ"ל אביב כוכבי להשלים עם השימוש הפוליטי בשמו של צה"ל היא בעיה נפרדת). לכל מעשי נתניהו ראוי להאמין, ורק באיל ינון צריך לחשוד.

מכפלת הסיכויים שהבוחרים יעניקו רוב לגוש שבראשו נאשם בפלילים, שהנשיא יטיל עליו להרכיב ממשלה, ושבג"ץ יאשר לממשלה כזו לקום, נותנת שבר קטן. זה לא יקרה. הליכוד חייב עכשיו תשובה לבוחריו: אם נתניהו ייפסל, לאחר הבחירות, ותוצע לכם שותפות בממשלה רחבה, מי יהיה המועמד שלכם להובלה? המצביעים זכאים לדעת ולכלכל את החלטותיהם בהתאם.

המהלומה שספג נתניהו בכנסת ובשורת ההופעה המשותפת של העבודה והמחנה הדמוקרטי קידמו את גנץ אל ראשות הממשלה, אך עדיין חסר למסע הבחירות שלו רכיב חיוני: הצגה השוואתית של מועמדי ביבי ואנטי-ביבי. לצד הערת אזהרה כפולה - אין כאן התחייבות שתקפח אחרים ברשימת כחול לבן וברור שלפי התוצאות והמפלגות שישתתפו בממשלה אפשרית חלוקה אחרת של התיקים - יכול גנץ להעמיד את עצמו ללא תחושת נחיתות סוף סוף מול נתניהו ולהציע עוד צמדים, כי אין ראש בלי ממשלה, בוודאי לא כאשר רה"מ טרם היה שר, ובוחרים צוות. למשל, שר הביטחון - גבי אשכנזי או נפתלי בנט? שר החינוך - בוגי יעלון או רפי פרץ? שר המשפטים - יואב סגלוביץ' או אמיר אוחנה? יו"ר הכנסת - אורנה ברביבאי או יולי אדלשטיין? שר הפנים - מאיר כהן או אריה דרעי?

נתניהו טרם הודה בתבוסתו. הוא ימשיך להיאבק עד הליכודניק האחרון. אבל סביבו גם מורגשת אווירת הפסד. גלעד ארדן יודע שנוצח - עד כה הציע כמועמדים למפכ"ל, בשני סבבים, ששה ניצבים שונים, והושלך מהמדרגות של ועדת גולדברג באופן שהיה גורם לאדם המכבד את עצמו, להבדיל מפוליטיקאי, להתפטר עוד לפני הבחירות; ואמיר אוחנה השתתק וחדל להתרברב בסמכותו למנות ממלא-מקום לפרקליט המדינה. מתחילים להיערך לסידורים אחרונים בקריית הממשלה - ובבלפור.