אז והיום: מערכת הבחירות בראייה היסטורית

מגוש חוסם לגוש אגו: השמאל כבר לא יכול

במשך 29 השנים הראשונות לקיום המדינה, נהנה מחנה השמאל מרוב פוליטי מוחץ, אך למעט פעמיים בודדות מאז הוא אינו מצליח לשוב לשלטון. הבחירות בראייה היסטורית – כתבה רביעית

אבנר שביט
01/12/2012

מה שמעניין בשם המפלגה החדשה של ציפי לבני הוא לאו דווקא מה שיש בו, אלא מה שאין: ב-1977, כשיגאל ידין וחבריו ביקשו גם כן להקים גוף פוליטי חדש שיעמוד במרכז המפה ויתיימר להילחם על עתיד המדינה, הם כינו אותו "התנועה הדמוקרטית לשינוי". מנהיגת קדימה לשעבר לקחה מהם את המילה הראשונה, אבל ויתרה על שתי האחרות מסיבות ברורות. בניגוד למה שנאמר בהקשר לברברת בימי מבצע "עמוד ענן", במזרח התיכון הרי דווקא כן יש מכס על מילים, ובהתאם לכך שימוש במושג כמו "תנועה דמוקרטית" גורר מס אלקטורלי כבד בעוון גלישה לשדה הסמנטי של השמאל. לכן, עדיף פשוט לנקוט איפוק לקוני ולהסתתר מאחורי כותרת ערטילאית בסדר הגודל של "התנועה", שאינה מזוהה עם אף צד, ערך או אידיאולוגיה – ולמען האמת אין לה שום משמעות מכל סוג.

כל הדיווחים, הניתוחים והדעות - בוואלה! בחירות 2013

עוד בוואלה!

אפילו הפסקה ליום אחד מסוכנת: כיצד נראים חייה של מושתלת כליה?

בשיתוף האגודה לזכויות החולה
העדיפה להסתתר מאחורי הכותרת הערטילאית "התנועה". לבני(צילום: דרור עינב)

אך גם המהלך הסמנטי הזה לא הועיל: לבני קיוותה כי תוכל לתפוס ברשתה את הקולות של המתונים מבין המצביעים הפוטנציאליים של הליכוד, אך למרות ניצחון המחנה הקיצוני בפריימריז של המפלגה, זה לא קרה. את מעט המנדטים שצפויים לה כרגע בסקרים היא קיבלה מן הניצים של מפלגת העבודה ומאלה שהתכוונו להצביע ל"יש עתיד" בתור ברירת מחדל וחיפשו אלטרנטיבה ראויה יותר ליאיר לפיד, כך שלכניסתה למערכה לא הייתה כל השפעה על העוצמה האלקטורלית של הימין. לפיכך, בלעדיה או איתה, גוש השמאל נשאר מצומק כשהיה, עם קצת יותר מ-50 מנדטים, ובלי שום סיכוי אמיתי להרכיב קואליציה.

הכתבות הקודמות בסדרה:
ההיסטוריה מוכיחה: יציאה לקרב לא מבטיחה ניצחון בקלפי
מבן-גוריון עד ברק: מפלגות כוכבים מתנפצות לרסיסים
הליכוד ביתנו, מפלגות עולים כבר לא

בראייה היסטורית, כמעט מיותר לציין שזהו מצב הפוך ממה שהיה במערכות הבחירות הראשונות לכנסת ישראל. עד 1973, הרוב של מחנה השמאל היה מוחץ כמו זה של הימין בימינו, ורק בקמפיין אחרי מלחמת יום הכיפורים הכושלת החל הפער להצטמצם. ב-1977 הצליח הליכוד לסגור לראשונה את הפער, אך לא להבטיח לעצמו עליונות מתמשכת ללא עוררין מהסוג שהייתה קודם לכן למפא"י ולמערך.

למעשה, מאז ועד 1996 שרר בישראל מצב של תיקו כמעט מוחלט בין שני הגושים הגדולים, עם תנודות קלות לפה ולשם: שלוש פעמים, ב-1981, ב-1988 וב-1996, לטובת בגין שמיר ונתניהו; פעם אחת ב-1992, לטובת רבין; ופעם אחת ב-1984, הסימטריה כבר הייתה אבסלוטית, בלי שום שוברי שוויון ולשונות מאזניים, ולא היה מנוס מלנקוט צעד חריג במושגים בינלאומיים ולהקים ממשלת אחדות עם רוטציה.

רגע השיא התגלה כשירת הברבור של השמאל. ברק, השבוע(צילום: AP)

התיקו הזה נשבר לכאורה רק ב-1999, עת הכה ברק את נתניהו שוק על ירך. אולם, הניצחון המוחץ הושג רק במערכה על ראשות הממשלה – בכל הקשור למושבי הכנסת, התיקו פחות או יותר נשמר, מה שהקשה על ראש ממשלת השמאל למשול והביא אותו לאחת המפלות הפוליטיות המהירות בתולדות המדינה. כך או כך, כפי שקורה לעתים קרובות, מה שאפשר היה לראות כרגע השיא המודרני של מחנהו התגלה גם כשירת הברבור שלו: ב-2001 הביס אותו מועמד הליכוד אריאל שרון ברוב חסר תקדים, וב-2003 הוביל הנ"ל את הליכוד לניצחון עצום גם כן. אותו תיקו אלקטורלי ארוך שנים נשבר אז סוף סוף, ומחנה הימין יכול היה להתפאר בכמעט 70 מנדטים, וגם זאת אם לא כוללים בתוכו אף אחד מ-15 חברי הכנסת של שינוי.

למעשה, העליונות הזו של מחנה הימין נמשכת עד היום, ללא תנודות משמעותיות, ומאזן הכוחות של "50-70" שורר מאז 2003 ועד היום. לכאורה, בחירות 2006 היו יוצאות דופן במשוואה הזו בשל הצלחת קדימה. אולם, בפרספקטיבה של זמן ברור כי יהיה זה מגוחך לשייך למרכז-שמאל מפלגה שעם חברי הכנסת שלה נמנים זאב אלקין וצחי הנגבי. בכל מקרה: ב-2009 שב הסדר על כנו, והליכוד שוב התגלה באופן מובהק כיחיד שיש לו יכולת ריאלית להקים קואליציה. לפי הסקרים, הדבר נכון כרגע ביתר שאת. יש לאחד את לבני, לפיד ויחימוביץ' יחד לרשימה משותפת לשם השגת מספר המנדטים של האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו, וגם כך אין מאחוריהם גוש מספיק חזק כדי למשול, והשלטון אינו נמצא בהישג יד.

נחיתות זו של השמאל הישראלי בולטת לא רק בפרספקטיבה לעבר שלו עד ראשית העשור הקודם, אלא גם ביחס למה שקורה כעת בעולם: בארצות הברית, הדמוקרטים הבטיחו לעצמם לא מכבר ארבע שנים נוספות בבית הלבן. בצרפת, שבה ההגמוניה מאז מלחמת העולם השנייה הייתה שייכת בעיקר לימין, השכילו הסוציאל-דמוקרטים לעלות לשלטון במאי האחרון, ומפלגות האחות שלהם נמצאות בעמדה מצוינת לקראת ניצחונות במערכות הקרובות בממלכה המאוחדת, באיטליה ובגרמניה.

מפלגת העבודה אינה מצליחה לשחזר את ההישג של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. ועידת המפלגה הדמוקרטית(צילום: GettyImages)

אצלנו המגמה הפוכה, ויש להניח כי כל תלמיד חטיבת ביניים יוכל להסביר למה: בכל המדינות שהוזכרו כאן, הנושאים העיקריים על השולחן הם חברתיים, ולנוכח המשבר הכלכלי החמור, הנטייה של רוב הציבור היא להזדהות עם העמדות של מפלגות השמאל בסוגיות הללו. כאן, לעומת זאת, סדר היום הוא ביטחוני ומרבית הבוחרים מצדדים בתפיסת העולם הימנית בהקשר למציאות המדינית. לכן, הקדנציה של ברק לא רק הייתה רגע השיא ושירת הברבור של השמאל בעת ובעונה אחת, אלא גם קו פרשת המים של המפה האלקטורלית: כישלונו מול הפלסטינים הוביל לתפיסה שאין פרטנר, ולהתנכרות למפלגות שעדיין מתעקשות כי יש כזה.

סיבה נוספת לכך שמפלגת העבודה אינה מצליחה לשחזר את ההישגים של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, למשל, היא שבניגוד אליה, היא לא השכילה להתאים את עצמה לשינויים במפה הדמוגרפית. למען האמת, גם לא נראה שהיא מנסה לעשות זאת: כפי שהוכיחו התגובות לתוצאות הפריימריז בליכוד, הגישה של הנוטים שמאלה כלפי אלה שעומדים מנגדם עודנה פטרונית, מנוכרת ומתנשאת למדי. במובן זה, קיים דמיון דווקא בינו לבין הרפובליקנים. בדומה למיט רומני, שמתכחש ל"47 אחוז" מהאוכלוסייה, גם השמאל הישראלי עדיין מתחפר במנטרה "להחליף את העם", או בווריאציה המודרנית שלה – "אם זה ככה, נוציא דרכון פולני".

כמו כן, בדומה לרפובליקנים, גם השמאל הישראלי אינו מודאג רק מן ההווה שלו אלא גם מן העתיד - אם המצב המדיני ימשיך לעמוד בראש סדר העדיפויות של הבוחרים, אם אלה ימשיכו להאמין שאין פרטנר ואם המפה הדמוגרפית תמשיך להשתנות לרעתו, מה הסיכויים שלו לחזור לשלטון? במדינות שיש בהן דמוקרטיה אמיתית, נדיר לראות מצב שבו מחנה אחד מושל במשך הרבה יותר מעשור, אבל גם לכך יש סטיות תקן. מפא"י והמערך שלטו בישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה – אולי עתה הגיע תורו של הימין לשחזר את ההישג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully