מות הדעות, קץ האידיאולוגיה

לא ברור אם פרץ צדק כשהעדיף את הד?ב?ר שבחוץ על הכולירה מבית, אך דבר אחד בטוח: בחירות כאלה, שבהן המועמדים עצמם לא יודעים איפה הם רצים, טרם ראינו. מי אשם? פרס ושרון

אברהם בורג
06/12/2012

אני מבין ללבו של עמיר פרץ, שעזב היום (חמישי), בפעם השנייה בקריירה, את ביתו הפוליטי במפלגת העבודה. האיש ישר והגון - וכן עם עצמו. הוא הבין שתפקידו בציבוריות של מפלגת העבודה איננו להיות יצרן המריבות הסדרתי, אלא להציע אלטרנטיבה של ממש לדרכה של שלי יחימוביץ', שאיננה באמת דרך - החלומות הכלכליים עדיין באספמיה, והדרך המדינית אינה קיימת.

פרץ חובר ללבני - כל הכותרות:
העבודה: "נפרדים מפרץ בהקלה, זהו שפל פוליטי"
ביקורת מימין ומשמאל: "שיא הכיעור והסירחון"
משדרות ועד לבני: דרכו של האיש עם השפם והמשקפת

עוד בוואלה!

הטיפים שיעזרו לכם לצלוח את הוצאות הקיץ בשלום

בשיתוף כאל
פרץ נאלץ לבחור בין כליה בבית למפלגה עם תוחלת חיים מפוקפקת(צילום: דרור עינב)

היות שמפלגת העבודה הנוכחית, בניגוד לעבר, אינה מסוגלת להכיל בתוכה קולות אלטרנטיביים ומחנות מאתגרים, לא היה לפרץ מנוס אלא לעזוב ברגע האחרון את המלכודת שטמנה לו יחימוביץ' ולעבור למקום אחר, בו הוא יוכל לנסות ולהביע באופן חיובי את דרכו הייחודית.

האם עשה נכון מבחינה פוליטית? קשה לדעת. עוד מוקדם מדי. אבל קרנות הדילמה ברורות: לו היה נשאר בעבודה, עם חיכוך מתמיד ולעומתיות אינסופית, הוא היה מתכלה בתוך הבית. מצד שני, הוא עבר למפלגה שעוד לא נולדה, אבל תוחלת החיים שלה כבר מפוקפקת. דומה כי המציאות הוליכה אותו למצב בו הוא נאלץ לבחור בין דבר לכולירה. נותר לי רק לאחל לו שיהיה בריא.

20 שנה בלי רעיונות חדשים

אך ה"פצצה" הפוליטית האחרונה אינה עומדת בזכות עצמה - זהו רק שלב נוסף בתהליך הכרסום המתמשך במבנה המוכר של הפוליטיקה הישראלית. אני מאוד מקווה שיום אחרי הבחירות, נדע בעצם מי המועמדים. מעולם לא הייתה כאן עוד מערכת בחירות שכזו: לא רק הבוחרים לא יודעים למי להצביע, גם המועמדים לא יודעים היכן הם מתמודדים.

המבוכה הזאת איננה מקרית. יש לה שני מרכיבים. האחד, הוא העידן התרבותי שבו אנו חיים - עידן שבו ה"לו?ק" וה"בו?ק" חשובים הרבה יותר מהדעה או מהעמדה. ולכן, עוסקת המערכת הפוליטית בציד מתמיד אחרי "טאלנטים" שנראים טוב, ולא כל כך חשוב אם היכולות שלהם מתאימות כלל למציאות התעסוקתית החדשה שלהם - הפרלמנט, ח"כיו ותרבותו.

המרכיב השני: אנו נמצאים בשיאה - אולי בסופה - של תקופה שבה הדעות מתו. למה הכוונה? ישנם נושאים הרי גורל המונחים על השולחן הישראלי ומכבידים על כתפיו של כל ישראלי - ובכל זאת, כבר כמעט 20 שנה לא נולדו כאן רעיונות חדשים ולא הובאו כאן פתרונות אחרים. כולם שואלים את אותן השאלות ועונים את אותן התשובות כאילו הכול קפא לכדי קרחון שלא יפשיר לעולמים.

בעולם שכזה, קשה למתבונן מן הצד להבחין בהבדלים המהותיים בין העבודה, לקדימה, ל"תנועה", ללפיד, לליכוד-ביתנו - ולהיפך. בפוליטיקה בלי דעות, אפשר לעבור ממקום למקום כמעט בלי לשלם מחיר. ממילא כולם אותו הדבר, אז מה אכפת לכם?

אז למי להצביע?

על כל אלה, צריך להוסיף את המורשת המגונה של הורסי הדמוקרטיה הישראלית, ובראשם שמעון פרס ואריאל שרון - אנשים שלא היו מוכנים לקבל את הכרעת הבוחר הדמוקרטית ויצרו לעצמם לפני שבע שנים פלטפורמה חדשה כדי לשאת את האגו הפגוע שלהם - קדימה. אחרי שפרס עזב את העבודה לתועלתו האישית, ושרון - מיתולוגי לא פחות ממנו - עזב את הליכוד, אף אחד לא יכול להתלונן על התזזית של מופז, על פרץ, או על עינת וילף.

אז למי בעצם אצביע? להודות על האמת, איני יודע - כי רעידת האדמה עוד לא נגמרה. אבל אני יודע מה אני רוצה. אני רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי מה הוא חושב. אני רוצה שמישהי תבוא ותגיד לי במה היא מאמינה. אני מצפה ממי אשר אבחר בו, להתחייב בפניי על הפתרונות אותם הוא מציע, ואולי עוד הרבה יותר חשוב: אני רוצה לשמוע ממנו או ממנה מה הן הבעיות שלפתרונן הם מחויבים.

לא מעניינת אותי הפוליטיקה האישית שלכם. מעניינת אותי האמת הפנימית שלכם. כל מי שימשיך להחביא את האמת הפנימית ימשיך להיות מגונה ופסול בעיניי. מי שיגיד לי את האמת הישראלית הנוקבת - בוטה, מכאיבה אבל אמיתית - יהיה מועמד ראוי שאשקול לתמוך בו בכל לבי.

אברהם (אברום) בורג כיהן כח"כ ויו"ר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, והיה בין היתר חבר ב"שמינייה" לצד עמיר פרץ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully