במשטרים פרלמנטריים רב-מפלגתיים נקבעות תוצאות הבחירות שבועות אחדים לאחר שהתקיימו. רק אז מסתיים המו"מ הקואליציוני ומורכבת ממשלה. גם במדינות מעוטות-מפלגות, מתרחשת תופעה דומה אם אף אחת מהמפלגות אינה זוכה ברוב מושבי הפרלמנט. אפילו בריטניה חוותה תופעה כזאת לאחר הבחירות האחרונות במאי 2010 - לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. גם בבחירות בבריטניה של פברואר 1974 לא זכתה אף מפלגה ברוב, והבריטים נאלצו ללכת באוקטובר של אותה שנה לבחירות חוזרות. רוב המשטרים הדמוקרטיים דומים לישראל. מתקיימת בהם מערכת פרלמנטרית רב-מפלגתית, והפוליטיקאים המשופשפים מצליחים בדרך כלל להרכיב ממשלה.
כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013
הגורם המכריע בעת הרכבת הממשלה הוא השליטה ב"נקודת הציר". זו הנקודה החוצה בין מפלגות ימין לבין מפלגות שמאל בפרלמנט. "מפלגת הציר" - "המפלגה החציונית" - היא בעלת מעמד מיוחד בעת הרכבת הקואליציה. עד המהפך של 1977 שלטו מפא"י ויורשתה מפלגת העבודה (במסגרת המערך "הקטן" והמערך "הגדול") בנקודת הציר של המערכת. בבחירות 1977 לא זו בלבד שהמערך איבד את השליטה בציר, אלא שנקודת הציר דילגה מעבר למפלגת ד"ש ונחתה בזרועותיו של מנחם בגין. כך, נגזר גורלה של ד"ש למחרת הבחירות למרות הצלחתה האלקטורלית המרשימה. משעה שהתברר כי "אפשר בלעדיה", סר חינה וחבריה הפכו ניצים זה לזה. חלקם דגלו בהצטרפות מאוחרת לממשלת בגין הראשונה, וחלקם התנגדו לכך.
מאז, התערערה בדוחק שליטת הימין בציר רק בארבעה מקרים: ב-1984, ב-1992, ב-1999 וב-2006. במקרה הראשון נוצר תיקו בזכות עריקתם של יחד (בהנהגת עזר וייצמן) ואומץ (בהנהגת יגאל הורביץ) ממחנה הימין. ב-1992 זכה הימין לרוב קולות אך בשל תעלולי אחוז החסימה, שהועלה באותה שנה מאחוז אחד ל-1.5% נאלץ להסתפק ב-59 מושבים בכנסת. ב-1999 הסתיימו הבחירות בתיקו, אך אהוד ברק, שנבחר על פי הסדר הבחירה הישירה, זכה בראשות הממשלה. ב-2006 חל מהפך של ממש בשל הקמת קדימה והצלחתה, ובמקביל התבוסה הנחרצת ביותר שספג הליכוד מאז יום היווסדו.
נראה שהמאבק כבר הוכרע
בצדק מדברים כיום על המאזן בין "הגושים" ולא על השליטה בנקודת הציר. מפלגות הימין והדתיים - גם אם יש להן לעתים עמדות "מרכזיות" יותר מעמדות הליכוד - לא ישתתפו בממשלת שמאל כשהליכוד שולט בעזרתן ברוב מושבי הכנסת. מעולם לא הצטרפה מפלגה דתית כלשהי לממשלת שמאל, אם היה לימין הכוח להרכבת ממשלה. החריגה היחידה לעניין זה הייתה "התרגיל המסריח" של מרץ 1990. ממשלת שמיר הופלה אז באמצעות הצבעת האי-אמון המוצלחת היחידה בתולדות מדינת ישראל. אך התרגיל כשל, ובסופו של דבר הרכיב שמיר ממשלה חדשה.
עם זאת, כשהציר נשמט מידי הימין, יכולות חברות גוש הימין לדלג לממשלת שמאל. כך, השתתפו בתקופה זו או אחרת כל המפלגות הדתיות בממשלה בהנהגת מפא"י והעבודה, שעה שאלה שלטו במרכז המערכת. לעתים קרובות מציינים את אגודת ישראל כמי שנמנעה מכך, אך אגודת ישראל השתתפה בשלוש הממשלות הראשונות באורח מלא, ומנהיגה הרב יצחק ("איצ'ה") מאיר לוין כיהן בהן כשר מן המניין עד 1952. רק לאחר קבלת חוק הגיוס, שהטיל גיוס חובה גם על בנות, נדרו אנשי האגודה שלא להשתתף עוד בממשלה. עד למהפך לא השתתפו באף קואליציה, ורק מ-1981 הסכימו לקבל אחריות על משרד ממשלתי על ידי "סגני שרים" שכיהנו כשרים בפועל.
כיום, דומה כי המאבק הוכרע. בכל הסקרים שהתפרסמו מאז בחירות 2009 זוכה הימין לרוב. על פי הסקרים, השליטה של הליכוד בציר עקבית, אך אינה ודאית. מיד לאחר שהליכוד וישראל ביתנו כרתו ברית, כתבתי שהמערך המשותף מחליש את מעמדו של הליכוד בכל שלוש הזירות האלקטוראליות - המהססים שבין הימין הלאומי לליכוד, המהססים בין ש"ס לליכוד, ובעיקר - המהססים בין מפלגות המרכז לליכוד. אביגדור ליברמן, שהבטיח פומבית כי הברית תביא 48 מנדטים, מצהיר כיום כי "ראה סקרים שיש בהם אפילו 38 מנדטים". ברוב הסקרים, המצב ברית הימין חמור יותר.
הצהרות אנשי המרכז והשמאל בדבר אי הליכה לממשלה בהנהגת הליכוד או בדבר הקמת "גוש חוסם" חוזרות לשאלת השליטה בנקודת הציר. ההצהרות הללו גם מיקמו בינתיים את סדר מפלגות המרכז. אם ייכשל גוש הימין, תיפול השליטה בנקודת החציון בידי יאיר לפיד. קשה לתאר מצב שבו יעדיף לפיד הצטרפות לממשלת מיעוט של השמאל, התלויה בחסדי חד"ש והמפלגות הערביות, על פני הצטרפות לממשלת ימין. הוא הדין בקדימה אם תעבור את אחוז החסימה. התנהגות אחרת תטרוף את הקלפים. אך יש לזכור שנתניהו הוכיח כבר את יכולתו "לשבור" את גוש השמאל ב-2009 לאחר שציפי לבני דחתה את חיזוריו.
דילמות קשות מבעבר
על פי הסקרים שהתפרסמו עד כה, נראה שהליכוד שולט בחציון המערכת. ואולם, הדרך להרכבת הממשלה החדשה איננה פשוטה. לאחר בחירות 2009 יכול היה נתניהו לתמרן בין שותפים פוטנציאליים שונים, שכן הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי והמפלגות החרדיות שלטו ב-61 מושבים. נתניהו נסוג מהסכמה שהייתה לו עם האיחוד הלאומי, ניסה לצרף את קדימה, ומשנכשל, צירף - במחיר כבד - את העבודה, ולאחר פיצולה את "עצמאות". הרכבת הקואליציה לאחר הבחירות הקרובות תהיה מסובכת יותר. לנתניהו לא יהיה גרעין של 61 מושבים, ולכן הוא ייאלץ לתמרן בין נפתלי בנט מזה לבין מפלגות המרכז הקטנות מזה.
כאן נכנסת לתמונה שאלה נוספת שהעליתי במאמר קודם - שאלת שיעור ההשתתפות. היקף ההשתתפות משפיע על המאזן שיתקבל בין הגושים. הצבעה בבחירות הנוכחיות מעמידה בוחרים רבים - בימין ובשמאל - בפני דילמות קשות מבעבר. בלי להיכנס לדיון מפורט, ראוי לציין כי רוב הפרשנויות בשאלת ההשתתפות אינן תואמות את הידוע לנו זה עשרות שנים על בוחרים במדינות הדמוקרטיות בכלל ועל בוחרי ישראל בפרט.
תהא השפעתו של הקול הבודד שולית ככול שתהא, ראוי להדגיש כי בנסיבות הנוכחיות, בוחר שאינו מגיע לקלפי מעניק כמחצית מקולו ל"מחנה האחר". יתר על כן, בוחרי ימין צריכים להחליט אם ברצונם להחליש את נתניהו ולהצביע עבור מפלגה אחרת כאילו יש בידם "פתק כפול". בוחרי שמאל צריכים להחליט כמה נחרצת עמדתם בדבר שאלת ההשתתפות של נציגיהם בממשלה שתונהג כנראה על ידי ראש הממשלה הנוכחי.
הכותב, אברהם דיסקין, הוא פרופסור למדע המדינה במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים.
למאמרים קודמים של פרופ' דיסקין:
למרות הזוהמה והייאוש, חשוב להתייצב בקלפי
נתניהו עשוי לנצח גם אם הימין יפסיד