פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      המבחן של הממשלה הבאה

      הציבור הישראלי שבע הבטחות, אכזבות ועכשיו שוב בחירות. אלא שבשנת 2014, מרבית הישראלים מבינים דבר או שניים בנושאי יוקר המחיה, לכן רק מנהיגים שיפעלו להפחתתו ייבחרו

      מאז קיץ 2011, העיתונות הישראלית עמוסה עד כדי להתפקע במידע הנוגע ליוקר המחיה. לאן שלא נביט ניתקל בכתבות על מחירי דיור, מילקי, פסטה, קוטג', מים, חשמל, רכבים ומה לא. הציבור הישראלי כבר שוחה במידע הזה. על רקע זה נשאלת השאלה מה קרה לזעם של המוחים מאותו קיץ? לאחר שזעקו את זעקתם, חזרו לביתם. תחילה ציפו לבאות, אחר כך – לבחירות, ואז באו האכזבות. ושוב בחירות.

      כיצד קרה שמלבד מספר "גניחות" בדמות "מחאת ברלין" נשמר השקט היחסי של הציבור? כיצד אפשרנו להם שוב להביא אותנו אל שוקת שבורה?

      שני טיעונים מרכזיים נשמעים בדרך כלל, אולם שניהם אינם מחזיקים מים. הטיעון האחד, נוגע למצב הביטחוני המעורער באופן תמידי במחוזותינו, ומונע כביכול מהאזרחים מלהסיט את ממשלתם מהתמקדותה בביטחון המדינה. הטיעון הזה שחוק לעייפה. האזרח הישראלי הבין כבר מזמן שסוגיית הביטחון כאן כדי להישאר לעוד זמן רב (גם אם ביבי יישאר) ובדרך מגיע לו לחיות בכבוד.

      הטיעון השני, נוגע לאדישותם של אזרחי המדינה. גם הטיעון הזה כושל. אזרחי ישראל נחשבים מאז ומעולם לבעלי מעורבות פוליטית גבוהה. גם אם במהלך השנים פחתה במעט מידת פעילותו, הציבור הישראלי הוא עדיין ציבור פעיל הרושם לעצמו מחאות רבות (פוליטיות, חברתיות, סקטוריאליות).
      אז מה קורה כאן? איך נתנו להם להשאיר אותנו עוד פעם בלי כלום? מסתבר שזה קשור דווקא לאינטליגנציה של הציבור הישראלי.

      בדרך לבחירות | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

      ישיבת הממשלה, אוקטובר 2014 (מערכת וואלה! NEWS , מרק ישראל סלם)
      התיבור ציפה לבאות, קיבל אכזבות - ובסוף גם בחירות. ישיבת הממשלה (צילום: מרק ישראל סלם)

      ההנגשה של הידע הפיננסי במהלך השנים האחרונות הביאה בעיקר את מעמד הביניים להבין לעומק את הסוגיות עמן החל להתעמת לפני כשלוש שנים. אותו מעמד הבין שהתקופה שבה השיח הכלכלי היה נחלת מומחים בלבד, שימשה את בעלי האינטרסים למיניהם ליצירת רשתות מסועפות שעושקות את הקופה הציבורית הן באמצעות מונופולים, הן באמצעות ועדי עובדים גדולים, הן באמצעות דילים פוליטיים שהיטיבו עם סקטורים מסוימים בחברה, והן באמצעות הנגע הקשה של קשרי ההון שלטון. בד בבד הוא הבין כי על מנת להתחיל לפרום רשתות אלו מחאה לא תעזור. למה בעצם?

      מחאה מעצם מהותה אינה יכולה לשאת מסר מורכב מדי או עמום. היא צריכה להיות חדה וממוקדת, בין אם בהגדרת השינוי שהיא מבקשת לייצר, הגוף שנגדו היא קוראת תיגר או בהגדרת הקהילה (המקצועית או החברתית) שהיא פועלת בשמה. כך היה בהפגנה נגד הסכם השילומים עם גרמניה, בהפגנות הפנתרים השחורים, בהפגנת ה-400 אלף אחרי הטבח בסברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה, בהפגנת הסטודנטים שעסקה בשכר הלימוד, בהפגנת הרופאים וגם במחאה החברתית של הקיץ המדובר, שהחלה כזכור בנושא המוגדר של מצוקת הדיור.

      בבעיית יוקר המחיה התגלה, אם כן, מלכוד. זוהי בעיה שפנים רבות לה, קשה למקד אותה, היא חוצה ציבורים, שורשיה עמוקים ומצויים גם בסקטור הפרטי וגם בסקטור הציבורי ומעבר לכך תרמו לה מפלגות מהימין ומשמאל כאחד. ככזו, היא אינה יכולה להפוך למחאה. אבל זה בדיוק מה שהופך אותה למאוד מסוכנת. כי תחושת התסכול, שלאורך זמן לא ניתן לתעל אותה לאפיקים קונסטרוקטיביים, עלולה להפוך לזעם ולמהומות. מדינות דמוקרטיות מתוקנות צריכות לעשות הכול על מנת להימנע ממצבים בהם האזרחים חשים כי אין להם מה להפסיד. במדינות דמוקרטיות מתוקנות נבחרי הציבור אמורים לעבוד בשביל האזרחים. כן ממש לעבוד על מנת להיטיב את חייהם של הבוחרים. זה רחוק ממה שהיה לנו עד כה.

      מה שדרוש כעת לישראל הוא מנהיגים שיהיו מוכנים לריב עם כול העולם ואשתו בו זמנית - ראשי מונופולים, ועדי עובדים, בעלי הון, קק"ל, רופאים, יבואנים, יצרנים, קמעונאים וכל מי שנכנס בין הכוונות של רפורמות מהותיות בתחום המזון, הדיור ומערכת הבריאות הציבורית. מנהיגים שיכריזו ש"בעל הבית השתגע" - לפני שהבית עצמו ישתגע.

      ד"ר עמירן היא מומחית למדע המדינה

      לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד