זכר בעלי ההרוג מחייב: לכו להצביע

ניסיתי שלא יהיה לי אכפת ממה שקורה במדינה הזאת. באמת שניסיתי. חשבתי שהפריבילגיה היחידה שנוצרה לי ב-21 ביולי היא אדישות למצב הכללי. אחרי שנים שהייתי מתרגזת וכואבת מהגזענות, המלחמות וחוסר התקווה שמתרחבים פה. וגם פחדתי. נורא פחדתי. בכל פעם שדולב היה צריך לצאת למבצע בגלל שפוליטיקאים הרגישו צורך להראות שהם גברים, הייתי בוכה מזעם ואימה. אבל עכשיו אני כבר לא מפחדת. לא אכפת לי. מצדי שיישרף פה הכול. את מה שהיה לי לאבד כבר איבדתי. את האדם שהכי אהבתי כבר איבדתי בטירוף של הארץ הזאת. עכשיו, מבחינתי, "לשרוף את המועדון".

ואז הגיעו הבחירות. והבנתי שאפילו את הפריבילגיה הזאת אין לי. איבדתי את הכול בקיץ. את האהבה שלי, את ההווה שלי וגם את העתיד שלי. את הסלע שעמד מאחורי עם עיניים טובות ואוהבות ומבינות וחיזק אותי, ואפשר לי לנשום ולחיות וליצור. את האבא המופלא של הילדים שלי. ואף אחד לא מדבר על זה. אנשים מעדיפים להתרגש ולבכות כששמים תמונות של חללים, ולא לחשוב לרגע למה זה קרה, ואיך אפשר למנוע את המלחמה הבאה. נהרגו הרבה אנשים, הרבה אהובים, אבות ובנים ובעלים, אבל הממשלה נופלת בגלל מלחמות אגו וחוקים כמו מע''מ אפס.

אני יודעת שיוקר המחיה מעיק. שבלתי אפשרי לקנות פה דירה. אבל בקיץ איבדתי את אהוב לבי במלחמה. אז אני מבקשת מכם לבחור במי שימנע את המלחמה הבאה, ולא במי שיבטיח לכם קוטג' יותר זול בסו?פר.

צריך לדבר על המצב הכלכלי. צריך שיהיה כאן יותר קל לחיות. אבל קודם כל שיבטיחו לנו שיהיה אפשר לחיות. שלא כל שנה או שנתיים תהיה פה עוד מלחמה, או מבצע, שאחריהם יישארו עוד אנשים ומשפחות כמוני. כי תאמינו לי שזה יותר קשה מלסגור את החודש בבנק. ובעצם, מי שלא מספיק אכפת לו כדי לדאוג שחיילים ואזרחים לא ימותו במלחמות, איך אתם מצפים שיהיה לו אכפת ממחיר הקוטג' והצהרונים?

ואני כועסת. כועסת שהצבא שלנו מספיק מיומן וחזק שהוא מצליח לעשות לממשלה חיים קלים. כי אפילו דולב האמין שהתפקיד של חיילים וקצינים זה להילחם, אפילו למות, כדי שהאנשים פה יוכלו להמשיך לחיות, ולבלות וליהנות. אבל זה לא אומר שהממשלה יכולה להמשיך להקריב את החיילים האלה, גם אם זה התפקיד שלהם. יש לה אחריות גם כלפי חיילים, למנוע מלחמות והרג. ואהובי נהרג כי הוא עשה את העבודה שלו, אבל גם כי הממשלה מתנערת מהאחריות שלה כלפי הצבא, כלפי הלוחמים שלה.

אז גיליתי שאכפת לי. אכפת לי מאוד. אכפת לי שלא יהיו עוד הרוגים. אכפת לי שתהיה כאן מדינה עם תקווה, שאפשר להקים בה בית ולחלום בה בנאיביות על לגדול ולהזדקן בשקט, ולגדל ביחד נכדים. אכפת לי שדולב נהרג כי אנשים מאמינים שאפשר להכניע עם רק בכוח ועוד כוח בלי לתת לו תקווה, למרות שאנחנו מנסים את השיטה הזאת כבר יותר מ-40 שנה וזה לא עובד. אכפת לי שכל חלומותיי התנפצו בגלל שאף אחד לא טורח לעשות פה שלום.

אז אכפת לי. ואני רוצה שגם לכם יהיה אכפת. ואני לא רוצה לשמוע בכלל אנשים שאומרים שאין למי להצביע אז הם לא יצביעו. לכו לעזאזל. דולב נתן את החיים שלו בשביל המדינה הזאת. המעט שאני מצפה מכם זה לשבת ולחשוב, למי יש הכי הרבה סיכוי לתת לנו תקווה לחיים שקטים, רגילים, אפילו משעממים. וללכת להצביע.

פורסם לראשונה ב-8 בדצמבר 2014

הכותבת היא אלמנתו של סגן-אלוף דולב קידר, מפקד גדוד "גפן" בבית הספר לקצינים שנהרג בפעילות מבצעית במהלך מבצע "צוק איתן"

לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד