בשלהי מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב- 2008, כשלכולם היה ברור שברק אובמה הוא כנראה הנשיא הבא והאיש החזק בעולם החופשי, דסקסו העיתונים האמריקנים את סוד הצלחתה של הסיסמה "change we can believe in" תקווה שאנו יכולים להאמין בה. כמה מהעיתונאים תהו מדוע לא בחר אובמה במוטו פשוט יותר, כמו "change" או "change for America" וכו', ומדוע התעקש למכור לציבור סיסמה מורכבת יחסית המחייבת אותם "להאמין" בשינוי לפני שהם הולכים אחריו.
התשובה היתה בערך כזאת: אנשיו של אובמה חשבו ש"תקווה" היא לוקש שנמכר לבוחרים כבר הרבה מאוד שנים, ובדרך כלל הובילה אותם לאכזבה. ולכן הגיע הזמן למכור להם משהו "אמיתי" שהם יכולים להאמין בו, משהו שהוא בהישג ידם, ושאינו תלוי רק בהחלפת היריב. במילים אחרות: "שינוי" הוא אקט טקטי של הפלת היריב והחלפתו בשלטון. "אמונה בשינוי" סוחפת אותך למחוזות אחרים.
שש שנים אחרי ה"מהפך" העצום הזה בפוליטיקה האמריקאית, חבר המושבעים עדיין לא פסק אם אובמה היה הצלחה או כישלון, ומה נשאר מהתקווה והאמונה שנטע בבוחריו. אבל לפחות הוא התיימר.
ומה אצלנו? פעם דרשנו "תקווה שאפשר להאמין בה", כמו "שחר של יום חדש" או "מזרח תיכון חדש" או לפחות "סוציאל-דמוקרטי". היום אנחנו מסתפקים בתקווה מאוד מצומצמת שמתמצאת בשלוש מילים: "רק לא ביבי". כמו הסיסמה החרוטה על פסל החירות: "הבו לנו את העייפים, העניים, ההמונים המצטופפים, חסרי הבית וכו'". רק תביאו משהו. הפוליטיקה הישראלית מוכנה לכל תרגיל לוליינות שרק אפשר להעלות על הדעת בכדי להביא לקואליציה חלופית, והיא מוכרת למצביע הישראלי אשליות אפורות-במתכוון, ללא מעוף, תכנית או תקווה אמיתית.
בשביל לבסס את המיקרו-תקווה הזאת להחליף את השלטון הקיים ב"משהו", לא צריך אפילו לדבר עוד על מעמד הביניים או יוקר המחיה, בוודאי לא על "הסכם מדיני" גדול ורחב, שינוי שיטת הממשל, או מלחמה אמיתית בשחיתות. להיפך: תצביעו ללבני "הבשלה" (ממתי פוליטיקאי נמדד באותם ערכים כמו אבוקדו?) ותקבלו את אביגדור ליברמן עם עננות השחיתות שבקושי הוסרו מעליו, את גדעון סער שכבר ראה את דוד הולך והספיק לו, את משה כחלון שעשה רפורמה אחת (חשובה) ורוכב עליה לעננים כאילו מדובר בפיצוח האטום, את שר האוצר הכושל יאיר לפיד (שישב בשקט שנה וחצי ליד ראש ממשלה "מנותק" לטענתו) ואת יצחק בוז'י הרצוג, שאך אתמול למד להתגבר על הביישנות הפוליטית בנאומיו, ועדיין מציג כריזמה של קרפיון. ובין החבורה הזאת, מה בדיוק הקשר? בירה נשר.
אינני טוען שאלה אנשים בלתי-ראויים. נהפוך הוא: קוטנם בראוייתם. כל מה שהם מציעים זה את היותם "ראויים" יותר מנתניהו. איך אמרה ציפי לבני לפני כמה ימים? "בכיף". אכלתם במסעדת ביבי ולא נהניתם? אז בואו למסעדה שלי ויהיה לכם כיף. מה נגיש לכם בארוחת הערב שלא הגישו במסעדה הכושלת ההיא (שעד לפני חמש דקות הייתי שותפה בה)? לא יודעת. אבל יהיה כיף.
מרכיבי הקואליציה העתידית המדומיינת זקוקים להלחמה בעזרת ה"דבק המשוגע" שנקרא אנטי-ביבי, מכיוון שאחרת יהפכו לפרודות עוד לפני שיעקב אילון (חיים יבין החדש) יספיק להכריז "מהפך". הם לא ימין ולא שמאל, לא סוציאליסטים ולא ליברלים, לא מטיפי שלום ולא שוחרי מלחמה, לא בוערים באמונה יוקדת למען ארץ ישראל ולא חדורים בפיכחון מדיני אמיץ. משום כך הם (וגם אתם) יתקשו להחליט מי יוביל את השיירה. זה קצת מזכיר את הטריו של דן מרידור, אמנון ליפקין-שחק, ואיציק מרדכי, שרצו להחליף את נתניהו עם מפלגת המרכז, ובסוף החליטו על יו"ר בסקר (או שקר) כלשהו. הסוף של המפלגה ההיא ידוע הוא התחיל פחות או יותר בנאום הבכורה של היו"ר ליפקין-שחק. אולי קואליציית "רק לא ביבי" צריכה להטיל מטבע כדי להחליט מי יוביל. זה יחסוך לכולנו זמן וכאב ראש.
בעצם, לליפקין-שחק הייתה לפחות תקווה שאפשר להאמין בה: הוא הציע לנו "לחייך" יותר. ליבני-בוז'י-ליברמן-סער-כחלון-לפיד, שינסו לייצר כאן אלטרנטיבה בחודשים הקרובים, אפילו לא מבקשים את זה. הם רק רוצים שתאמינו שאפשר לשנות. לא את המדינה, המצב, הכלכלה, התרבות השלטונית או מחירי הדלק הם רק מבקשים שתאמינו שאפשר לשנות את השם על דלת משרדו של ראש הממשלה.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד