בשלב זה אני קול צף, ולא ברור למי אצביע, או מה בין האפשרויות היא הגרועה פחות. כל אחת מן המפלגות מציגה אמת מסוימת ונכונות מסוימת, ויחד עם זאת, כל אחת מהן מייצגת טעות ועיוות. לכן, אני צריך להחליט לעצמי, כמו כל אחד מאתנו, מה הכי פחות גרוע. או מה מאיים עלי ועל כולנו יותר: האם זו הנסיגה בנוסח השמאל או הגזענות בנוסח הימין? האם זו ההתעקשות המטופשת על "חוק הלאום היהודי" או ההסכמה הנרחבת המסתמנת לשלום על בסיס היוזמה הערבית הנוראית? האם זו האפשרות המפחידה שש"ס תחזור למשרד הפנים עם רדיפת הזרים ו"הגויים" החשוכה שלה, או האפשרות המבהילה שמפלגת העבודה תייבש את ההתנחלויות?
אין לי תשובה ברורה לכל זה, ולכן העדפתי את הממשלה היוצאת, עם כל פגמיה החמורים, שנשמרו בה איכשהו כמה איזונים חשובים, והעיקר: החרדים עם כל סחיטותיהם לא היו בה. וכאן המקום אגב להגיד תודה לאביגדור ליברמן שלא אפשר הקמת ממשלה חלופית. אחרת היינו נדונים כבר עכשיו לראות את אלי ישי מחדש במשרד הפנים.
לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות
כדי להבהיר את סוג ההתלבטות שלי (ולהגיע בסיום טור זה למסקנה כלשהי), אגיד בשלב זה איזו נכונות אני מוצא בכל אחת מן המפלגות, כי באמת, אפילו המפלגות החרדיות, שכל מעייניהן הוא במימון בחורי הישיבה הפטורים מגיוס שלהם והגדלת צבא בוחריהם העתידי, ואפילו המפלגות הערביות החותרות תחת עצם קיומנו, אפילו הן מייצגות אמת מסוימת וצדק מסוים שאי אפשר להתעלם ממנו.
הרי המפלגות החרדיות, למשל, מגינות בכל זאת על המורשת היהודית, שיש בה חמדות גדולות. והרי בית כנסת בשבת עדיף על משחק כדורגל מכל בחינה רוחנית ונפשית. אבל ברור שאי אפשר לתת לחברה החרדית האורתודוקסית להתרחב (והיא מתרחבת בכל שנה וצבא המגבעות השחורות, עבדי הרבנים למיניהם, מאיים לכסות את הארץ), מה עוד שהתרחבות זו והשתלטות זו כרוכות ביחס מבזה ל"זר" ול"גוי", באופן שמצמצם את החברה הישראלית וחונק אותה, והופך אותנו לחברה יהודית רבנית וסתגרנית שלא היינו רוצים לחיות בה, והיא גם לא יכולה לשרוד לאורך ימים.
לכן, המפלגות החרדיות הן איום מספר אחד, לצד המפלגות הערביות השואפות ללא ספק לחיסול המדינה העברית. אבל גם הן מייצגות כמובן צדק מסוים בהגנתן על זכויות הערבים במדינת ישראל, ולכן החזון שבו אין אף מפלגה ערבית בכנסת, הוא חזון אימים, מה עוד שלא כולם חנין זועבי. יש גם אחמד טיבי, אחד הפיקחים והנאורים ויודעי העברית שבתוכנו, גם אם הוא מוכתם בהחלט בכתמי יאסר ערפאת הרוצח. ויש גם חד"ש, שהיא על הנייר לפחות מפלגה ערבית-יהודית, ולכן המפלגה הערבית הסימפטית ביותר, כשאחד מחבריה, דב חנין, הוא מהמצטיינים בח"כים ללא ספק, וחבל מאוד שלא יהיה כנראה בכנסת הבאה.
בחירות 2015 | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
ויש את מפלגת מרצ. מפלגה קדושה בעיני בהגנתה על זכויות המיעוטים למיניהם וזכויות האדם, ועם זאת בשנאת ההתנחלויות שלה ובעיוורונה המוחלט לרצון הפלסטיני והערבי העקרוני להשמיד את המדינה, היא כמובן פסולה להצבעה.
ואנחנו הולכים אל הקצה הימני: נפתלי בנט, שמייצג קול צלול וחכם בכל העניין המדיני, וחושב בצדק שצריך להפסיק לדבר על נסיגות, ועם זאת, גם הוא מייצג בסך הכול אורתודוקסיה רבנית, גם אם נאורה יותר ופתוחה יותר. בין התמיכה נוסח נתניהו וליברמן ב"שתי מדינות לשני עמים" (עם קו הגבול בכביש 6, כפי שהציע ליברמן) לבין תגובתו האפקטיבית של בנט כי אם הגבול יהיה בכביש 6, אז הפלסטינים יחפרו מנהרות מתחת לכביש, אני מעדיף בהחלט את בנט. איתו לפחות יהיה ברור שלא מפרקים שום התנחלות, גם לא את התנחלות נוקדים, מקום מגוריו של ליברמן, שהביע נכונות להתפנות ממנה "למען השלום". אבל ארץ ישראל של בנט היא עדיין ארץ ישראל בשלטון הרבנות הראשית למעשה, המעדיפה את ה"זהות היהודית" על "הזהות הישראלית", וכך פוגעת גם במיעוטים בתוכנו וגם ב"לא יהודים"(על פי הרבנות), בלי להבין שהפתיחות הישראלית, ולא הסתגרנות היהודית, היא הנוסחה להתעצמות ישראל.
אז מה נשאר?
נשארנו עם לפיד, הליכוד, העבודה, ישראל ביתנו וכחלון. לפיד סימפטי בעיני. הוא ישר, הוא שוחר טוב, והוא עשה משהו חשוב מאוד לכולנו: הוא חסם את החרדים. במחנה השמאל והמרכז הוא גם מי שיחסו למתנחלים הוא הידידותי ביותר, ועדיין זכור לו לטוב שאת כינוס היסוד של מפלגתו קיים באריאל. זאת ועוד: במריבה בינו לבין נתניהו, לבי לפחות נטה אליו. לפיד נראה לי ישר והוגן יותר בכל הסיפור. הוא גם השמיע דברים נציים ונכוחים במהלך מבצע "צוק איתן" ופיגועי הטרור האחרונים. מבחינה זו, לבו פועל במקום הנכון. אבל אולי בגלל השפעתה הרעה של לבני עליו (לדעתי, הוא צריך לרוץ בלעדיה), הוא ממשיך לדבר על "הסדר בחסות ועידה אזורית", שעלול להביא אותנו לנסיגה מהירה לגבולות 67' פחות או יותר. והרי זו סכנה איומה.
כחלון לא ברור בשלב זה. לא התרשמתי מכושרו הרטורי, ודגל הוזלת המחירים שלו הוא חשוב, אבל מי לא מסכים לו? ועם זאת, יש כמובן חשיבות פוליטית רבה למפלגה שלו, שיכולה להחליף יחד עם ליברמן את לשון המאזנים החרדית ולפעול גם בממשלה ימנית וגם בממשלה שמאלית כגוף מאזן, שיאפשר חקיקה אזרחית נאורה יותר. ליברמן בהחלט ראוי לשבח ולתודה מכולנו על שמנע כמעט בגופו הקמת "גועליציה" חילופית עם החרדים, אבל ספק אם יתעקש על כך אחרי הבחירות.
וכן, הגענו לבוז'י ולנתניהו. ונתחיל במפלגת העבודה: זה אמנם לא העיקר, אבל אני לא סולח למפלגת העבודה על תמיכתה הגורפת (פרט לשלי יחימוביץ') בפואד שהתמודד לנשיאות. בעיני, זה סימפטום לטבעה של מפלגה זו, שאין לה עמוד שדרה רעיוני ומוסרי ברור (בניגוד למשל לבנט וללפיד), ונשמעים ממנה דברים חמורים מאוד במובן המדיני, ובעיקר נכונות לנהל משא ומתן על היוזמה הערבית (שעיקרה כזכור הוא נסיגה לגבולות 67' והחזרת הפליטים בדרך זו או אחרת). כלומר, למעשה, משא ומתן על השמדת ישראל, גם אם התמורה המגוחכת היא פתיחת שגרירויות בישראל מצד 67 מדינות מוסלמיות (כאילו לא יוכלו לנתק את היחסים אחר כך בכל רגע שלא ימצא חן בעיניהן). אז לא, מפלגת העבודה לא.
נשארנו עם הליכוד ועם נתניהו, שלא ברור מה הם. ואם כחלון אומר שהוא "הליכוד האמתי, שיודע לוותר על שטחים", אז מה הליכוד הרשמי, שחלקו "שתי מדינות לאום" בנוסח חסר התוחלת של נתניהו וחלקו משה פייגלין והזיות בית המקדש המסוכנות שלו? חלקו משה יעלון המפוכח והחכם וחלקו מירי רגב הפרימיטיבית ("הסודאנים הם סרטן"). כל אלה מציגים תמונה קבוצתית לא סימפטית.
הגענו בסופו של דבר לשורה התחתונה והגיע הזמן להתוודות. בשלב זה אני מתלבט בין בנט ללפיד, עם נטייה ללפיד.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד