התקשורת הישראלית ידעה כבר ימים קשים יותר מאשר הנוכחיים, אבל קשה לומר שהיא נהנית מפריחה. רחוק מכך. כמו בכל העולם, גם בישראל מחסלת חדירת הטכנולוגיה משרות של עיתונאים בקצב מסחרר. ערוץ 10 סיים זה עתה עוד שלב במלחמה על חייו, העיתונים היומיים שאינם זוכים למימון של מיליארדר אמריקאי נמצאים במאבק קיום מתמיד, ההשפעה של מרבית המו"לים על התכנים חזקה מאי פעם והיעדר המשרות בשוק הופך את העיתונאי המקומי לחרדתי ותלותי. הסיקור האחיד של מבצע "צוק איתן" הבהיר עד כמה אותן מערכות מכובדות לכאורה הן בעצם חלשות, רופסות ומיישרות קו עם הממסד, כדרישת צופיהן וקוראיהן הפטריוטיים.
לכל הטורים של אודי הירש בוואלה! דעות
רק שאם מאזינים בימים האחרונים לפוליטיקאים מהימין, מתקבל הרושם שעסקינן בגופים אימתניים ומטילי אימה. בנימין נתניהו ואנשי הליכוד מאשימים את התקשורת בהתגייסות לטובת "השמאל" (כלומר לטובת אנשים שישבו בממשלות שיצאו למלחמות עקובות מדם, אך לא דוגלים בניתוק הקשרים עם ארה"ב) ובקשירת קשר נגד ראש הממשלה על מנת להשיג את "המטרה הנלוזה" של הדחתו (כך הוגדר בטור ב"ישראל היום" התהליך שמתרחש בכל מדינה דמוקרטית ומכונה "בחירות חופשיות"). במקביל, נפתלי בנט תקף באגרסיביות הן את אתר ynet והן את נחום ברנע והשתמש בביטויים מעודנים כגון "כדור שקר בראש", ככל הנראה אחיו התאום של הרסיס בישבנו. נדמה כי האויבים האמתיים של הימין בדרך לשלטון אינם בוז'י הרצוג וציפי לבני, אלא כמה עיתונאים שהתכנסו במחשכים על מנת לגנוב מהם את המדינה.
קשה להאשים את נתניהו ובנט על שבחרו בטקטיקה יעילה זו. על פי עדותו של נתניהו עצמו, הממשלה האחרונה שעמד בראשה הייתה משותקת וכושלת. כשהודיע על החלטתו ללכת לבחירות, דיבר בערגה על ממשלתו הקודמת, זו של ה"מרמרה", המחאה החברתית, "עמוד ענן" האנמי וההידרדרות הכלכלית האטית. רשימת ההישגים שעליה הוא יכול להצביע מהשנה ותשעה החודשים האחרונים שואפת לאפס. גם מצבו של שותפו לקואליציה, בנט, דומה: על מה הוא אמור לדבר בגאווה, על מופע החתרנות המרשים נגד ממשלתו שלו במהלך "צוק איתן"? אז האיש שנבחר לראשונה לראשות הממשלה על כתפי "פרס יחלק את ירושלים" ו"נתניהו טוב ליהודים" והשר שנכנס לתודעה הלאומית כשהקים את "ישראל שלי", תנועה שעסקה ברדיפת ארגוני שמאל, בוחרים במה שהם יודעים לעשות הכי טוב: להסיט את האש כלפי גורם חיצוני כדי לאחד את המחנה. הפיתוי גדול מדי. קמפיין בחירות ענייניי זה כל כך סבנטיז.
להגיש בלחישה
הגאונות במתקפה של הימין נגד התקשורת טמונה ביצירתו של מעגל קסמים אבסורדי: הפערים בין כלי התקשורת שתומך בנתניהו, ישראל היום, לבין אלו שמתנגדים לו, הולכים ומעמיקים. הפיתוי לתקוף את נתניהו הולך וגדל, וגם השפה שבה משתמשים כלפיו מבקריו הולכת ומקצינה. זו לא רק פוליטיקאית כמו ציפי לבני, שהשתמשה בשפת ביבים ב"מצב האומה". גם עיתונאים ותיקים כנחום ברנע משתמשים בביטויים מתחום בריאות הנפש כשהם מתארים את כשירותו של נתניהו לתפקיד ראש הממשלה או כשהם נדרשים לאופיים של בוחרי בנט. חוסר ענייניות מוליד חוסר ענייניות, ולמי אכפת מי התחיל. ככל שהביקורת צוברת תאוצה, נתניהו ובנט יכולים לצבור אהדה ולאחד שורות. קוראים לזה בומרנג.
למרבה האירוניה, מי שמבינים את זה טוב מכולם הם אנשי הממשל האמריקני. מאז החלה מערכת הבחירות, הם דוממו מנועים וחדלו מלבקר את ישראל, בידיעה שכל מילה שלילית רק תיתן תחמושת לראש ממשלת ישראל. מובן שתקשורת חופשית לא אמורה לסכור את פיה ולהימנע מביקורת נגד "ראש ממשלה מכהן", אותו ביטוי מופרך שאנשי נתניהו חוזרים עליו בלי הפסקה. במדינה דמוקרטית לא יכול להתקיים פוטש. לכן, עיתונאי או מערכת שחושבים שנתניהו לא ראוי לראשות הממשלה, פשוט צריכים לענות לחוסר ענייניות בענייניות יתר: אין צורך להיעזר ב-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות, כדי לבחון את כהונתו של נתניהו. יש די והותר מספרים יבשים, מהתחום הכלכלי, הצבאי והמדיני, כדי להוכיח שלכל הפחות מרחפים מספר סימני שאלה מעל מידת הצלחתו בתפקיד. על מי שמאמין שלישראל מגיע איש טוב יותר להוריד את מינון הדמגוגיה ולהעלות באופן משמעותי את מינון העובדות והנתונים. משה סנה, יו"ר הכנסת בעבר, כתב פעם בנאומו הערה: "נימוק חלש, להרים את הקול". הנימוקים נגד נתניהו חזקים דיים כדי שאפשר יהיה להגיש אותם בלחישה.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד