ביום שישי בערב, בשיחת הסלון המסורתית, עלה שוב נושא הבחירות הקרובות סביב השולחן, בדיוק כמו בכל שבוע, מאז החליטה כנסת ישראל לפזר עצמה ב-3 בדצמבר. השיח היה שוב שיח נואש, על הקושי לבחור מועמד, על עצם קיומן של הבחירות עצמן ועל התחושה כי מדובר בבחירות מיותרות, שהרי בעוד שנה או שנתיים נהיה בדיוק באותה הסיטואציה. שותפים יחד לאותה השיחה, באותו הסלון ועם אותן התובנות. "נמאס מהם", "אין משילות, אין אמון, אין בשביל מה לצאת ולבחור", המשפטים נזרקו לאוויר.
אני מצדי ניסיתי שוב להסביר, שדווקא בגלל זה, חשוב שנצא לבחור, ולא נשאיר את הבחירה בידי אחרים, ושאותם הנבחרים שאנחנו מדברים עליהם כל הזמן, הם בעצם אנחנו, שהרי אנחנו אלה שנותנים להם את הכוח לפעול. ניסיתי גם להבהיר להם שוב את הבעיה שאינה טמונה במשילות, כמו באובדן האמון של הציבור בנבחריו, כמו האדישות שלנו וחוסר האקטיביזם.
לא קל, במיוחד בימים אלה להיות נבחרת ציבור בישראל, איכשהו את תמיד נקלעת לתוך שיחת ההון-שלטון והאמירה של "כולם כאלה". את מצדך מסבירה מיד שזה לא כולם, אפילו לא הרוב. מסבירה שוב את המהות שמאחורי הכניסה לפוליטיקה, את המוטיבציה שדוחפת אותך לשם, את הרצון לשנות את הסביבה שלך. את האינטרסים הציבורים ולא האישים שעומדים לנגד עינך, את האמונה שיכול וצריך להיות אחרת. אבל זה פשוט להסביר זאת, במציאות שבה אנחנו מתעוררים בוקר אחרי בוקר לידיעות חדשות על הרשעות של נבחרי ציבור ופרשיות שחיתות שבהם מעורבים לכאורה עוד ועוד נבחרי ציבור.
קחו לדוגמא את החודש האחרון, רק אתמול בבוקר הורשע ראש עיריית רמת השרון לשעבר, לפני שבוע כיכבה פרשת העמותות ולפני שבועיים התמקד השיח בשחיתות במסדרונות עיריית רמת גן. בכל פעם מדובר בדמות ראשית אחרת ובעלילה שונה, אך ההבדלים אינם משנים את המסר העיקרי ואת השיח ברשתות החברתיות ובתקשורת שמגיע מיד אחר מכן. שיח שדוחה ומוקיע את מנהיגיו ואת אמונו בדמוקרטיה הישראלית. לרגע אין לי ספק שזהו שיח חשוב בחברה שלנו, הרי בכוחו להוקיע את מי שלא מייצג נאמנה את בוחריו. את מי ששכח את הסיבה לשמה נשלח, שכח את המוסר ואת מהות שבתפקידו. ובכל זאת, לעתים קרובות השיח הזה גם חוטא בהכללה ובכך מטמיע את התחושה שמדובר ברוב או בכולם ולא בשוליים של הפוליטיקה הישראלית.
כפוליטיקאית, המקצוע שלך הוא לשכנע, את עסוקה בלשכנע כל יום. את משכנעת את השותפים שלך להנהלת העיר להוביל מהלכים משותפים, את רותמת את הדרג המקצועי ואת הציבור את מאגדת סביב רעיון. מלאכת השכנוע היא תמיד קשה, מול כל גורם, אך היא הופכת קשה ביותר, סביב הדיון הציבורי על המוטיבציה האישית של נבחרי הציבור והאינטרסים המניעים אותם. זה עצוב, אולי הדבר הכי עצוב במצבה העגום של הפוליטיקה הישראלית, אבל זאת גם המציאות היום, זו שצריך להכיר בה. השלב הראשון הוא להכיר בה, והשלב השני, הוא לשנות אותה.
חוסר האמון של הציבור בנבחריו הוא מסוכן ועלול לייצר אדישות שתוליך את הדמוקרטיה לאחור, לימים גרועים יותר ומסוכנים יותר. היא יותר מסוכנת מהכול, היא הגורם העיקרי לתחושה שהבחירות הקרובות הן מיותרות. הרבה יותר מבעיית יוקר המחיה, מהבוחרים שמיואשים מנבחריהם, שהרי לתחושתם הם לא עושים מספיק עבורם. היא יותר מסוכנת מבעיית המשילות, המפלגות הקטנות, וכל שאר הסיסמאות שזורקים לנו הפוליטיקאים בימים האחרונים. השחיתות היא הבסיס לתחושת חוסר האמון של הציבור בנבחריו וההבנה שאין באמת בשביל מה ובשביל מי לצאת לבחור. יחד עם זה האמירה על ה"מה" לא עומדת לבדה, היא חייבת להגיע יחד עם השאלה על ה"איך" - איך אנחנו מתמודדים עם זה, ומה אנחנו עושים בשביל להילחם בזה? מה אנחנו עושים בשביל לחיות בעולם טוב יותר? עד כמה אנחנו פועלים כנגד תופעות אלה בחברה שלנו, מעבר לכתיבת פוסט זועם בפייסבוק. התשובה לכך היום אינה מספקת. אנחנו לא עושים מספיק. הרי עדיין לא הפנמנו את כוחנו הגדול במדינה דמוקרטית, ולכן גם לא את אופן הפעלתו.
אנחנו חייבים ויכולים לעשות יותר. ראשית על ידי ההכרה של כוחנו הגדול להשפיע על מי יהיו אלה שינהיגו אותנו, כוח שאסור לנו לזלזל בו, גם היום, בתוך תחושת הייאוש הגדולה, ושנית על ידי לקיחת אחריות על הסביבה שלנו. עלינו לקום ולצעוד קדימה, לבחור ולהיבחר, לשנות ולהשפיע, איפה שרק נרצה. אנחנו חייבים לשנות את השיח, כי אם נאבד את התקווה נישאר רק עם הייאוש, ומשם אין דרך יציאה.
פרשות השחיתות המתפרסמות חדשות לבקרים לא צריכות להפיל את רוחנו, להפך הן צריכות לחזק אותנו. להזכיר לכולנו, כמה כוח יש בידינו לפעול, כמה יכולת יש בכל אחד מאתנו לשנות את המציאות הפוליטית ולתקן עיוותים. עלינו לגרום לנבחרי הציבור לעבוד בשבילנו, להזיע עבורנו, לענות על השאלות הקשות ביותר ולשקף לנו את החלטותיהם המורכבות ביותר. עלינו לדרוש הצגת פרוטוקולים, שיקוף נתונים ואת המניעים והאינטרסים המובילים אותם. עלינו לחייב את הנבחרים לתת לנו דין וחשבון, הרי הם שם בגללנו, בזכותנו ועבורנו, והם צריכים לזכור זאת בכל בוקר. אנחנו חייבים להיות יחד שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית, ולא לוותר עליה. יש לנו שנה אזרחית חדשה בפתח, במהלכה זאת חייבת להיות משימתנו המרכזית, להחזיר יחד את אמון הציבור בבוחריו, לדחוף נבחרים נקיי כפיים ולהשיב את התקווה לכולנו, שיכול וצריך להיות כאן אחרת.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד