השנה בה השמאל ויתר על המדינה

רצח הנער אבו חדיר, הרג משפחות שלמות בעזה ודמשק וגילויי האלימות של ארגון להב"ה לא הצליחו לגרום ל"שמאל השפוי" לנסות ולהביא לשינוי המציאות. תחת זאת, הוא עסוק בללעוג לה

  • בחירות 2015
דוד פרנקל

אי שם בעתיד הלא רחוק, כשחוקרים ינסו להבין מתי התייאש השמאל הישראלי סופית מהרעיון הדמוקרטי, קרוב לוודאי שהם יסמנו את 2014 כשנת המפנה. לא בגלל המהלך המבריק שהציב בראש גוש השמאל את פצצת הכריזמה המשולבת של בוז'י וציפי, לא בגלל דחיקתה של מרצ למעמד של קוריוז יבבני, אפילו לא בשל הפיכתם של שופרי תקשורת שמאליים כמו "הארץ" לפריק-שואו פובליציסטי. מדובר בתהליך משמעותי הרבה יותר, כזה שהתחולל בציבור עצמו ולא בקרב העסקנים וסוחרי המלים שהוא מפרנס.

בטרם נמשיך, חשוב להבהיר שהמונח "שמאל" משמש כאן בלית ברירה ולא כהגדרה פוליטית של ממש. רף הכניסה למחנה הזה נמוך מאוד ועומד בערך על הנכונות לשקול את האפשרות שהערבים, או לפחות חלקם, הם בני אדם. יש שיכנו את הציבור הזה "ליברלי", "הומניסטי", אולי "נאור"; עד לא מכבר היו שקראו לו פשוט "שפוי", אבל המונח האחרון הוא סטטיסטי ולכן, למרבה הצער, כבר לא תקף. מכל מקום, גם אם קשה להגדיר את הציבור הזה, היה קל מאוד לזהות אותו בשנה האחרונה: גל ענק של זעם ותסכול עלה ממנו והדהד ברחבי האינטרנט - מפייסבוק, דרך הבלוגים והפורומים ועד לטוקבקים. לשמאלן הישראלי הייתה שנה רעה, וכשרע לו הוא כותב על זה. כותב? שופך את נפשו. והרשת עולה על גדותיה.

וזה, בעצם, לב הבעיה. מקובל לחשוב שלאדם רציונלי יש שתי דרכי התמודדות עם מצוקות: פתרון - אמיתי או מדומה - או הדחקה. אלא שהשמאל הישראלי - זה שנחרד לגלות בקיץ האחרון את גדודי המריעים לרצח הנער הערבי מוחמד אבו חדיר, שלא האמין שיש בקרב עמו מי שצוהל על מות משפחות בעזה או בדמשק, שלא מבין כיצד קריאות לפיטורי עובדים ערבים אינן מסתיימות במעצרים ומשפטי בזק, שחושב שממשלה ראויה הייתה צריכה למחוץ בן לילה ארגון כמו להב"ה - השמאל הזה בחר בדרך שלישית: הוא מתלונן.

בחירות 2015 בוואלה! חדשות | כל הכתבות, העדכונים והמאמרים

טוב לדעת (תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית - בהנחה מיוחדת והחזר כספי ללא תוצאות

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה
השמאלן נחרד מהרצח אך לא חשב לשנות את המציאות. החשודים ברצח הנער מוחמד אבו חדיר שניות לפני המעשה (מתוך מצלמות האבטחה)

כלומר, אם להיות הגונים, הוא לא מסתפק בתלונות אלא גם מתבכיין, קובל, מקטר ומקונן. כל התבטאות גזענית מריצה אותו אל המקלדת. כל סיפור אפליה מתורגם אצלו לפוסט נזעם. אם יש לו שאר רוח - ולאיזה שמאלן הגון אין? - הוא גם מריץ דחקות על שנואי נפשו, אישי ציבור שהפכו בעיניו סמל לכל מה שמקולקל בחברה הישראלית. השמאלן הישראלי שונא את ביבי, את בנט, את יאיר לפיד, את כל מי שנמצא בעמדת כוח ולא עוזר לו להרגיש טוב. הוא שונא אותם ומכור אליהם, מתפלש במילותיהם כמו חזיר בבוץ. אם אתם רוצים לדעת מה הקלישאה האחרונה שהנפיק נתניהו, מה הסטטוס העדכני של מירי רגב או איך נפל יאיר לפיד בלשונו בפעם ה-2,355 - רוב הסיכויים שתמצאו אותם בפיד של החבר הכי שמאלני שלכם בפייסבוק, בליווי קריקטורות, חמשירים וקליפים שנונים שחושפים את הצביעות, הטמטום והשטחיות של הנבחרים.

למעשה, רק דבר אחד נעדר בתוך אוקיינוס המלל הזה: הכרה כלשהי בעובדה שהמציאות העגומה הזו היא הבחירה של רוב הציבור במדינה; ומתוך ההכרה הזו, הבנה שהדרך היחידה לשנות את המציאות הזו עוברת דרך שינוי השקפת העולם של הרוב. ההבנה הזו היא לב לבה של הדמוקרטיה, אבל דווקא השמאל הישראלי התנכר אליה לגמרי בשנה האחרונה. אל מול התמונה הקשה שנחשפה בשנת 2014, בחר השמאל להגיב בלעג, בעלבונות, בתיוג גורף של אנשים וגופים כ"גזענים" - כאילו שמילות גנאי כאלה יכולות לשנות את דעתו של מישהו.

איך הופכים את מגמת ההקצנה? איך עוצרים את השקיעה של יותר ויותר צעירים ישראלים לתוך ביצה של לאומנות ועבודת אלילים? בזוטות כאלה אין לשמאל הישראלי כוח לעסוק. לא תמצאו אותו מתגייס להקמת "אל המעיין" נאורה, חוקר כיצד מנגישים להמונים את האמת הפשוטה שאלימות גוררת אלימות, מנסה לרסן את השוליים הסהרוריים שלו שמבאישים את שמם של רעיונות השוויון והאחווה. כל אלה נחמדים, באמת, אבל מה לעשות, יש דברים דחופים יותר על הפרק: אומרים שמירי רגב הצטלמה הבוקר עם דגל ישראל. פחחחחח.

לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully