נצייר בעיני רוחנו מועמד לפרלמנט במדינה מערבית ודמוקרטית, שבאחד מנאומי הבחירות שלו מפרט את משנתו ודעותיו על מיעוטים בחברה. כשמגיע תורם של היהודים ברשימה, הוא משכנע בכנות כי אינו נגוע באנטישמיות או בשנאת העם היהודי חלילה, שהרי אין בזוי מזה, אך לא מתנצל כשבסיפא הוא מבהיר כי כל עוד תלוי הדבר בו היהודים לא יזכו לשוויון זכויות מלא. זו לא שנאה, יאמר, אלא הכרח בשל הפגיעה במרקם האתני המורכב ממילא במדינתנו.
מיד הייתה קמה בציון זעקה גדולה ומוצדקת בעקבות הנאום, שבאופן בלתי נמנע יזכה לרכיבה מצד מחנה ה"אמרנו לכם", שישמח להירתם לגינויים. הם יאמרו אז, ובצדק מלא, שאנטישמיות אינה מסתכמת בשנאת יהודים אקטיבית, כי אם בכל הימנעות ממאבק למען מעמדם השווה של היהודים בחברה, ובכל התעלמות מכך שהיהודים ראויים לזכויות מלאות במדינתם, תהא אשר תהא.
בסרטון שפורסם בשבוע שעבר נראים מועמדי הבית היהודי מבטאים את קשת דעותיהם על נישואי גאים בישראל בין התנגדות נחרצת לאי-הכרה מזלזלת. יושבים מתמודדי המפלגה מול המצלמה, בזה אחר זה ומסבירים שאין בכך צורך, ומקנחים בטענה המבריקה שאין דבר כזה. וזה לא מפתיע, למרות שיש ביניהם נשים, מזרחים ועולה מאתיופיה, אנשים שידעו אפליה; לא מפתיע, למרות קמפיין שלם שנועד לשבות לבבות חילונים, עם פליט הריאליטי הימני-אך-תל-אביבי-ליברלי ההוא שתומך בהם, וכמובן, התעקשות הבית היהודי שהיא אינה מפלגה סקטוריאלית אלא בעלת שאיפות שלטון ואיכשהו, גם אחרי שכל זה שוכן בתודעה, לא נרשמה הפתעה גדולה. כי הסרטון הזה אמנם הומופובי ומבטא דרישה יהירה למונופול על הדת, אבל זו לא הפעם הראשונה ש"בורח" לבית היהודי. וכשיש תקדים, אפקט ההפתעה מת יחד איתו.
מועמדי הבית היהודי על נישואי גאים
בסרטון ישנם גם ארבעה מועמדים שמבינים שישנו צורך בהסדרת נישואי חד-מיניים, גם אם לא תחת הגדרה של "נישואים", בתקווה שיימצא פתרון שבסיומו אף צד לא ייפגע. ואולם, הצגת שתי הקבוצות נאמני ההלכה ולהט"בים כקורבנות אפשריים שווים, כל קבוצה משאיפותיה של הקבוצה האחרת, חוטאת לאמת. והאמת היא שאין כאן סימטריה, אלא קבוצה אחת שסובלת מחוסר שוויון במדינתה, ואחרת שבוחרת להיפגע מבחירותיהם של אנשים אחרים בחברה דמוקרטית.
אנטישמיות, הומופוביה, אותה השנאה
אז הפתעה בסרטון אין, אך צביעות יש בשפע. כי רצה הגורל ופורסם הסרטון דווקא בימי גינויים נגד הטרור האיסלאמי בפריז, שאותם גינו בכל הקשת הפוליטית בישראל, לרבות בבית היהודי. אבל להבדיל מכל אותם יפי נפש, שנזכרים לגנות רק כאשר אנשים משלמים על פעולות טרור בחייהם, חבריו של בנט הרי יודעים טוב מכולם שאנטישמיות מתחילה הרבה לפני השלב שבו יהודים נרצחים. הם מכירים את ההיסטוריה, הם מזכירים את השואה, הם יודעים שהשנאה מבעבעת כבר בשלב שבו מטילים ספק בלגיטימיות של הקבוצה שלהם.
גם הומופוביה, כמו אנטישמיות וכל אפליה אחרת, אינה נמצאת רק במקומות שבהם שוכנת שנאה חסרת היגיון, אלא בכל מקום שבו לא מתקיימת חתירה אקטיבית לשוויון מלא. את האופטימיות מספקת כאן ההיסטוריה, שמלמדת שאיש לא היה צריך לחכות שלבנים יפסיקו לשנוא שחורים כדי להבין שסיום העבדות הוא הכרח, כפי שאיש לא חיכה שייעלם כל תא ניאו-נאצי באירופה כדי לאפשר שוויון מלא ליהודים. כך, איש לא מתכוון להמתין לרגע שבו חברי הבית היהודי יואילו ברוב טובם לפעול למען זכויותיהם של ההומואים והלסביות או להכיר בעוול ההיסטורי שנמשך בכל רגע שבו נישואיהם אינם ראויים בעיני המדינה הזאת. כי כמו בכל עדות היסטורית לעשיית צדק זה יקרה על אפם ועל חמתם של המתנגדים, ולא ימתין להסכמתם.
גם כאן, אין שום סימטריה בין ההומופוביה שומרת החוק של הבית היהודי לרוצחים המתועבים בפריז, רק תזכורת לאלה שבתוך תעמולת הבחירות שכחו מה זה להיות יהודים.
לכל הטורים של אבנר בורוכוב
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו:
op-ed@walla.net.il