גל ואיתמר אומרים שהם איבדו את התקווה. רק בני 24, אחרי שירות צבאי, לומדים במוסדות להשכלה גבוהה. אחד באוניברסיטה, אחד במכללה. "אין לנו אופק לחיים פה", הם אומרים, "אנחנו אוהבים את המדינה, היא בשר מבשרנו, אבל לא משאירים לנו ברירה". הם דיברו כשקבוצת צעירים מגוונת נפגשה השבוע לשיחה פתוחה על החיים פה ועל הבחירות הקרבות ובאות.
התחושות של האחרים בשיחה לא היו שונות, הן גם ניכרות באחוזי ההצבעה הנמוכים בקרב צעירים בבחירות האחרונות. יותר ויותר צעירים מרגישים מנותקים מהמדינה. לא בגלל שהם בוחרים להתנתק. לא. אלא בעיקר ובגלל שהם מרגישים שהמדינה ניתקה אותם. "בין ההצהרות המפוצצות והמבטיחות של הפוליטיקאים לבין החיים שמצפים לנו", הם אומרים, "יש מרחק רב".
דיבור כזה לא אמור ולא צריך להתקיים בקרב צעירים בישראל של שנת 2014. תפקידה של מדינה הוא להעניק לדור העתיד שלה את התחושה שטוב לחיות פה, שיש לאן לשאוף, שאפשר יהיה להתקדם, להספיק, לעשות, לשנות, להרוויח, לחיות. אבל יותר ויותר צעירים מרגישים שקשה להם, שמישהו ויתר עליהם. "לעולם לא תהיה לי דירה", אומר יובל שנמצא לקראת סוף התואר, "ואני ויתרתי מראש, אני חיה אצל ההורים", עונה ליאן בת ה-29.
הבקשות שלהם אינן מרקיעות שחקים. הם לא מדברים על מילקי זול וגם לא על נסיעות למסיבות בברלין. הם רוצים לפחות את מה שהיה לדור ההורים שלהם. לדעת שהם יצליחו לעבוד ולחיות בכבוד, לקיים משפחה, לקנות דירה, "להיות מסוגל לחיות טוב", מיקו מדייק, "אבל עזוב, אין סיכוי כזה", הוא מביט מטה.
יוקר המחיה מכופף מטה את ראשן של משפחות רבות בישראל. על פי המחקר האחרון של מרכז טאוב קרוב ל-80% מהן חוות קושי כלכלי "לגמור את החודש". כבר לא מדובר בקבוצה מסוימת, קטנה, מדובר ברוב מוחלט של ההורים לצעירים שהשתתפו בשיחה. האמירה של דור ההמשך: "לי אין סיכוי להתקדם" היא לפתע ברורה, מדברת אמת עם הנתונים הסטטיסטיים. והדיבור הצעיר הזה מדאיג, מדיר שינה, מפלח כאב בלב האומה שעושה מאומה.
קחו כמשל את יוקר המחיה בדיור. כבר שש שנים מנסות ממשלות ישראל לפתור את בעיית מחירי הדיור המאמירים. מבלי להיכנס לנבכי ההסברים המלומדים אגב ביקוש גובר והיצע מדולדל, ראוי לשאול: איך ייתכן שבמשך שש שנים, כהונה של שתי ממשלות, תכניות לרוב, נושא שאינו יורד מסדר היום הציבורי ומחירי הדיור עלו ביותר מ-50%? איך ייתכן שממשלה שהצהירה, לא פעם ולא פעמיים שזה יעד הדגל שלה, ושעוד יהיו פה 150 אלף דירות לכולם במחירים שפויים, לא מצליחה לטפל במצב? איך ייתכן שלמרות הידיעה הברורה שמשפחות צעירות נואשות למצוא דירות קטנות בנות שלושה חדרים, יזמים ממשיכים לזכות במכרזי אדמות מדינה, בעוד הבניה ממשיכה להיות מכוונת לדירות ארבעה וחמישה חדרים שלצעירים אין בהן כל צורך?
איך? ובכן, שתי האפשרויות לתשובה מדאיגות. האחת - שלממשלה לא אכפת, שמדובר בהצהרות ריקות מתוכן שניתנו עקב לחץ תקשורתי או ערב בחירות ושאין כל רצון אמיתי להתמודד עם ההשלכות המשמעותיות והאמיצות של הורדת מחירי הדיור. והאפשרות השנייה היא מדאיגה לא פחות: שאין יכולת, שהממשלה לא מסוגלת, שהיא אולי מנסה בכל כוחה, אבל החל בהצהרות, דרך פתרון הקסם של מע"מ אפס וכלה בפטנט "מחיר מטרה" הממשלות האחרונות פשוט לא יודעות איך לעשות את זה. איני יודע מה מדאיג יותר חוסר הרצון או חוסר היכולת? האמת, זה כבר לא משנה. כי לצעירים כמו גל ואיתמר התוצאה היא אותה תוצאה. הכישלון הוא אותו הכישלון. הניתוק הוא אותו הניתוק.
זה לא חייב להיות כך. כבר היו רפורמות משמעותיות. קחו כמשל את הרפורמה בסלולר. הוצאה לפועל של רפורמה ממשלתית תלויה בראש ובראשונה במרכיב האנושי. בשר שמוביל את הרפורמה, כמה הוא נחוש להיאבק בגורמים אינטרסנטיים? אילו מחירים הוא מוכן לשלם על הנחישות והאומץ? ועד כמה הוא מוכן להסתכן בשמו הטוב ומעמדו הפוליטי גם אם הרפורמה לא תצלח.
כשצעירים מדברים על עזיבה, צריכים בחירות. חייבים בחירות. בעיקר בחירות חדשות, אחרות. זו הזדמנות לבחור אנשי מעש על פני נואמי הצהרות ריקות, הזדמנות להעדיף תכלס בצורת רפורמות על פני פופוליזם זול ופתרונות קסם רגעיים, רגע נכון לבחור נכון כדי לחבר מחדש את צעירי ישראל, לסלול בפניהם את התקווה.
לא רק התקווה של ההמנון הלאומי, אלא גם זו שבלב, זו שנעלמת בקרב חלקם, זו שהיעדרה עלול לגרום להם לוותר עלינו, על המדינה שלהם, על ישראל.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד