בזכות החום

עדיין מוקדם להעריך (על אף שיותר מדי פרשנים כבר עושים זאת) אם יהיה "מהפך" בבחירות 2015. למעשה, אם הייתי צריך להמר על כך את חיי, הייתי מעריך שכל העסק יסתיים באחדות. אבל על מהפך אחד, או שמא יש לקרוא לו "מייק-אובר", אפשר כבר להכריז בביטחה: שלי יחימוביץ', פוליטיקאית ומאמי לאומית.

יצא לי לצפות בה השבוע בשלושה ראיונות טלויזיוניים שונים: באחד היא חיבקה (מטאפורית) את בוז'י הרצוג עד שכמעט ניתן היה לשמוע את עצמותיו מתפוקקות מהנאה; בשני היא דיברה בחום על עמיר פרץ, הגנה על שמו הטוב ועל הדרך החמיאה לקותי סבג (מה!?) על כישורי ההנחייה שלו; בשלישי היא ישבה לצד מירב מיכאלי, מי שרוב עיתונאי ישראל והעולם עשו מאמץ עילאי לתאר כצ'ילבה שלה, הצהירה שהצביעה עבורה בפריימריז וזימרה לה סונטות של אהבה (מיכאלי, כמובן, הגיבה בקור טיפוסי). התוצאה ידועה: יחימוביץ', שהודחה בבושת פנים מראשות המפלגה לפני שנתיים, עשתה קאמבק מרשים אל צמרת הרשימה.

לפני בחירות 2013 כתבתי שיחימוביץ' היא אולי הפוליטיקאית הראויה והאידיאולוגית מכל המתמודדים, אבל שיש לה פגמים בולטים בסעיף "ריגוש הקהל", מה שהאמריקאים קוראים "לא הייתי יוצא לשתות איתה בירה". יומיים אחר כך עיתון הארץ יצא בסקר שהראה שיחימוביץ' הכי פחות אהובה ברמה האישית מכל ראשי המפלגות כולם. אחרי שהפסידה בבחירות ניסיתי לשאול כמה ממכריי, נשים וגברים כאחד, למה בעצם הם לא הצביעו עבורה. לכולם הייתה פחות או יותר את אותה תשובה, מעט ילדותית: "אוף, היא מעצבנתותי".

מעצבנתותי היה גם הסנטימנט שהדיח אותה בסופו של דבר מראשות המפלגה. אני עדיין חושב שיכולות הביצוע שלה מרשימות יותר מאלה של הרצוג ושהשקפת העולם שלה מסודרת וריאלית יותר משל ליבני – אבל שניהם סובלים פחות מתופעת ה"מעצבנתותי" שגרמו לאנשים להצביע נגדה, גם אם הם חושבים שמה שהיא מטיפה לו כבר שנים (צמצום פערים, ביזור המשק, כלכלה סוציאל-דמוקרטית, חלוקת משאבי ההון, עידוד תעשיה, פירוק פירמידות ועוד) מדויק לגמרי.

יחימוביץ' קמה אחרי הפריימריז האסוניים – מבחינתה – והכריזה שהיא משתנה. "לא אעשה להרצוג מה שעשו לי כשניצחתי", אמרה אז. לא כולם קנו את השינוי בהתחלה, אבל עם הזמן הוכיחה שהיא מסוגלת לחבק יריבים פוליטיים מפעם כמו יצחק הרצוג, ולאחרונה גם עמיר פרץ, בלי לזייף. במובן זה היא למדה פרק מהספר של הילארי קלינטון, שהחליטה לייבש את המשקעים עם הנשיא הנבחר ברק אובמה, אחרי הפריימריז העקובים מדם ב-2008, ולסייע לו בכל כוחה להיבחר. קלינטון, כמו יחימוביץ' עתה, הפכה לאהודה במפלגה הדמוקרטית ובציבור יותר מאי פעם.

מה אפשר ללמוד מהמהלך הקוסמטי המוצלח הזה? ראשית, שיש איפשהו באשדות הגז טייקון אחד שמתגרד מפחד שמא יחימוביץ' החדשה הולכת לקטוף (בדרכי נועם, כמובן) את תיק האנרגיה, המים והתשתיות המורחב, ולהיות מופקדת על התחום שהניב הכי הרבה כסף והכי הרבה חיבורי הון-שלטון בעשור האחרון. מהלקח השני אני פחות מאושר, אם כי הוא נראה בלתי-נמנע: בעידן של מלל בלתי פוסק, חשיפה מופרזת של מועמדים בתוכניות טלויזיה אוויליות, ומהילה של מסר חשוב עם ברברת מטופשת גם במשדרי החדשות – הסגנון עושה את המנהיג ומשאיר את המסר שלו (כשיש מסר בכלל) הרחק מאחור.

ואולי זה הסיפור של בחירות 2015. אינני יודע אם הן חשובות מקודמותיהן, אם יביאו מהפך או לא, ואיך תראה הקואליציה הבאה. אבל אני די בטוח שזאת הפעם הראשונה שאין שום נושא חשוב ובעל ערך על הפרק (אלא אם כן הנושא "רק לא ביבי" נחשב אצלכם ל"בעל ערך"). למעשה, אפילו הביקורת על נתניהו, אולי הקונצנזוס היחיד בבחירות הללו, מתמצאת עכשיו בעיקר בסוגיות של סגנון: כן או לא נדחף לשורה הראשונה בפריז, כן או לא היה צריך לנסוע לצרפת, כן או לא עקף בתור לאוטובוס או ניפנף לשלום בתהלוכה. בקיצור, עניינים ברומו של עולם! כך נראה מירוץ סוסים של מועמדים יפי או כעורי שיניים, שצריכים להקפיד על הברקת פרוותם ו..זהו בעצם. אה, וברוח שלי החדשה וטובת-הלב: כמובן שהם כולם חמודים, מקסימים וראויים!


לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד