יש משהו עקום בשיח על עמדתה של מפלגת הבית היהודי ביחס להכרה בנישואים של זוגות חד-מיניים. איכשהו, מצליחים דוברי המפלגה וחבריה, להסיט את הדיון לשאלה העקרונית בדבר יחסן של המסורת והדת לזהות מגדרית ולמקומם של פוליטיקאים דתיים בהקשר לדילמה רגישה זו. גם ההד התקשורתי מתמסר למסגור היחצ"ני הזה, כאילו מדובר בקונפליקט המצפוני שחווים אנשי המפלגה בין הרגישות החברתית מחד גיסא, והמצפון הדתי מאידך גיסא.
"אין דבר כזה": צפו בסרטון הבית היהודי על זוגות חד-מיניים
אם בבית היהודי יש מישהי שחושבת ש"יצירת אקלים הומו-לסבי היא התאבדות קולקטיבית", זה עניין שלה. אי אפשר להתווכח לא עם בערות, לא עם דעות קדומות, ולא עם טעם אישי. אם מועמד אחר סבור או סבר בעבר שאפשר לייצר אנלוגיה בין הומואים לבהמות כנראה ששום פנס כבר לא יצליח להאיר את החשכה. עמדות אלה משקפות צרות אופקים, הנובעת מסגירות תרבותית והתבצרות מנטאלית. אבל עם כל כמה שהן מעצבנות אין לעמדות אלה אין שום קשר לדיון. אין טעם בהוקעה ואין תועלת בוויכוח: לא בגלל שהם מיותרים, אלא משום שהם עושים הנחה גדולה מאד לאנשי הבית היהודי.
למעשה, במקום לשאול "האם אתם בעד או נגד", השאלה צריכה להיות אחרת: בשם איזה ערכים מותר לכם לשלול את זכותו של אדם במשטר דמוקרטי לחיות את חייו לפי רצונו ובחירתו. התחבטותכם התיאולוגית או התפתלותכם היחצ"נית פשוט איננה מעניינת אותנו. אנו תובעים הסבר מניח את הדעת לשאלה הפשוטה: האם תפיסת עולמכם הפרטיקולארית מעניקה לכם לגיטימציה לנקוט במדיניות השוללת מאחרים לחיות את חייהם לפי תפיסת עולמם? מהם הנימוקים הדמוקרטיים (אנחנו במערכת בחירות, זוכרים?) שמעניקה לכם את הסמכות לקבוע בחוק את הגבול שבין "טבעי" או "נגד הטבע" ברגשות, שבין "מותר" ו"אסור" בזהות, ושבין "מקובל" או "מגונה" באורח החיים?
ניתן להבין (לצורך הדיון) מדוע המצפון הדתי איננו רואה בעין יפה נישואים חד-מיניים, אבל קשה מאד לתפוס באיזו רשות המצפון האזרחי-דמוקרטי יכול לשלול את הזכות הזו מאחרים? הבעיה העיקרית כאן היא לא שמרנותה של מפלגת הבית היהודי, אלא תרבותה הפוליטית. מה שראוי להוקעה הוא לא העמדות כשלעצמן, אלא הכוחנות הנלווית להן. מה שצריך להזעיק את המצפון הוא לא הדעות הקדומות ביחס לזהות מגדרית, אלא השתלטנות הפוליטית.
במשך שנים מלינים אנשי הציונות הדתית בכלל, והמתנחלים בפרט, על הדרה פוליטית וחסמים תקשורתיים. בחלקן הגדול, טענות אלה מוצדקות. זהו הציבור היחידי שהגברת ייצוגו בגופים כמו הצבא או השירות הציבורי מוצגת כהשתלטות עוינת (ראו הדיון על ה"הדתה" בצה"ל). זהו הציבור המושמץ ביותר בסטירה ובהומור הישראלי. זהו הציבור היחידי שספרים וסרטים מוקדשים לניסיון להוכיח כי הוא משיחי, אלים, פושע וגנב, וזאת למרות תרומתו הבלתי מעורערת בשירות צבאי, באחוזי התנדבות בארגוני חברה אזרחית, ביצרנות ובחינוך.
משום כך מתעצב הלב עד מאד למשמע המילים היוצאות מפיהם של אנשי הבית היהודי, ומתעצמת האכזבה מתרבותם הפוליטית של מועמדיה. זוהי אנטי-דמוקרטיה במיטבה, והיא מעציבה את כל מי שחשב שהבית היהודי מסמנת מגמה חיובית בפוליטיקה של הציבור הדתי לאומי. זהו אותו ציבור שלאחר הלם העקירה מעזה דחה בשאט נפש כל קריאה להתנתקות מהחברה הישראלית, והתאושש פוליטית באמצעות מפלגה שסחפה המונים מקרב הציבור הישראלי. כעת, מששוקם מעמדו של המגזר, מסתבר שנציגיו הפוליטיים אינם מסוגלים לגלות את מינימום הסובלנות והאמפתיה שאך לפני עשר שנים הם התחננו לקבל מאחרים. נזכור זאת.
ד"ר אורקיבי הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד