פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פוליטיקאים, די לקמפיין השנאה

      רינה מאשקלון מממנת בקושי את הטיפול בילדה, שסובל מהפרעה פוסט-טראומטית מאז "צוק איתן". מערכת הבחירות לא מעניינות אותה, היא יודעת את מה שרובינו כבר יודעים – הבחירות האלה הן בחירות של שחיתות, זגזגנות וציניות

      רינה היא אם לארבעה ילדים מאשקלון. אתמול שוחחתי איתה וביום ראשון אני נוסעת לפגוש אותה, להקשיב לה. בבית של רינה מבצע "צוק איתן" עוד מהדהד, בין שאר בפוסט-טראומה של בנה בן השבע. המשפחה הזאת לא מקבלת תמיכה או ליווי. את הבדיקות והתרופות היא ובעלה ממנים באמצעיהם הדלים. מצבו של הילד מונע ממנה לעבוד במהלך השבוע. בסוף השבוע היא מתפרנסת מעבודות ניקיון.

      השיחה הזאת מלווה אותי מאתמול. לא רק המילים של רינה, אלא גם הקול שלה, איך שהוא נשבר. דרך הקול שלה יכולתי לשמוע שהלב שלה שבור.

      לכל הטורים של דפני ליף בוואלה! דעות

      תופסים מחסה בזמן אזעקה באשקלון 23 ביולי 2014 (רויטרס)
      אזרחים באשקלון תופסים מחסה במהלך "צוק איתן" (צילום: רויטרס)

      שאלתי אותה על הבחירות. היא לא מאמינה בזה כבר. לא מאמינה לאנשים. לא מאמינה שלמישהו אכפת. לא מאמינה שמישהו רואה. הדברים שאמרה לי רינה בשיחה הזו לא היו פשוטים, הם היו מורכבים עד מאוד. היא דיברה על ייאוש, על תחושה שנעזבה אחרי המבצע, שכולם הצטלמו, חיבקו והמשיכו הלאה לדבר הבא. היא לא יודעת למי להצביע. היא לא מרגישה שיש כתובת. "אף אחד לא מסתכל על הפרטים", היא אומרת. זו הייתה הדרך שלה להגיד שאף אחד לא מסתכל עליה, על המשפחה שלה.

      עוד בוואלה! בחירות
      סקר וואלה! חדשות: איחוד נתניהו-בנט יביא לאיבוד מנדטים
      ציר זמן: מבצעים צבאיים לפני בחירות
      לקראת ספירה נוספת? בית הדין של הליכוד: "מצאו פתרון"

      כשהתיישבתי לכתוב, כל מה שהצלחתי הוא לפתוח במילים "אני שונאת". אבל לא רציתי לכתוב מהמקום הזה. ביקשתי עוד יום כדי לנסות ולהבין מה אני רוצה להגיד באמת כי אני לא רוצה לדבר משנאה. המקום בו אנחנו חיים לא זקוק לשנאה. הוא זקוק לדברים אחרים. לרוח אחרת. רינה אינה זקוקה לשנאה. רינה ומשפחתה זקוקים לחיבוק, לתמיכה ולליווי מקצועי שיעזור להם להשתקם. למערכות סוציאליות שרואות אותן ולתקציבים שמאפשרים למערכות האלו לפעול ולשקם.

      הכאב של רינה זהה למכאובים אחרים ורבים שיש לאנשים במדינה הזאת. אנשים מבוצרים בקשיים היומיומיים, בתחושת בדידות ובלבול אל מול מערכת גדולה, מסואבת, שיודעת לדבר רק במספרים גדולים.

      ש"ס מציגה: "לא דואגים למעמד הביניים - נדאג לעניים ולרעבים" (צילום מסך)
      "הסרטונים מבקשים לכעוס, לשנוא". קמפיין "השקופים" של ש"ס (צילום מסך)

      אחרי השיחה עם רינה, ראיתי קצת סרטוני תעמולה וחשבתי על מה אני אכתוב את הטור. כבר הרבה זמן שלא כתבתי. אל מול מערכת הבחירות הזו אני נשארת ללא מילים פעמים רבות. מערכת הבחירות הזו היא בסימן שחיתות, של זגזגנות, של ציניות, של הבטחות שמגיעות מאוחר מדי ושל סיסמאות שלא תואמות את מה שהאנשים כאן כבר מבינים בשנים האחרונות – אין דרך, אין חזון ואין השראה במנהיגות של היום – אותה מנהיגות שרוצה להגיע גם לכנסת הבאה.

      סרטוני התעמולה השאירו אותי כועסת. כאילו הם מבקשים לשנוא, לכעוס, להאשים. באיזשהו שלב ממש התחשק לי לצרוח: "די! כמה אפשר? כמה אפשר לנסות ולשסות אנשים אחד בשני?"

      אז הנה מה שאני רוצה להגיד. אני לא רוצה לשנוא. זה תופס לי מקום. תופס לי מקום שבו אני יכולה להיות עבור רינה באמת – להקשיב לה, לכאוב איתה, לחשוב איתה ביחד איך אפשר לתקן ולתת.

      על המפלגות השונות לעשות בדק בית. קמפיין בחירות לא אמור להיות רק ויראלי. הוא אמור להראות מה היא הדרך ומה היא דרך הארץ של המפלגה עצמה. כל תשדיר הוא לא רק תעמולה אלא גם מסר חינוכי. אני מציעה שיתבוננו שוב האם הם באמת רוצים לקדם את הלך הרוח שהם בונים כאן. זה של ההפחדה, של ההאשמה, של השנאה, של הבידול. כל אלה לא באמת מטיבים איתנו בימים אלה. אנחנו זקוקים למשהו אחר. אנחנו זקוקים לתקווה.

      לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד