הבחירות האלו חשובות מכדי שלא נתווכח עליהן. כחבר "המחנה הציוני", איני מוכן לסבול את הטלת הספק החצופה בציונותי. הטלת הספק הזו מתנשאת וחסרת יושרה. הפקרת השיח לחוסר יושר כזה היא הפגנת אזרחות רעה, ללא קשר לעמדה פוליטית. הציונות היא התגלמות רצונו של העם היהודי לכונן בית לאומי בישראל ולחיות בה חיים ריבוניים ודמוקרטיים. בלי בחירה חופשית, שלטון חוק וזכויות אדם אין ציונות.
הציונות היא מחויבות להכליל מיעוטים דתיים ואתניים כאזרחים שווי זכויות השותפים לעיצוב חייה ודמותה של המדינה. דווקא מפני שהציונות תובעת את ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, היא חייבת בהקפדה יתרה על זכויותיו של כל מי שאינו יהודי. הציונות גם מחויבת לצדק חברתי ולזכות לחינוך, בריאות, מזון, מדור ומוביליות חברתית. הציונות שואפת לכונן חברת מופת מוסרית. הציונות אינה מתבדלת מן העולם, היא מבקשת להיות בחזית ההגות והקדמה. הציונות מגייסת את העולם לעמוד לצדה ונלחמת כאשר היא נרדפת.
הציונות גם מתנצלת כאשר היא עומדת על טעותה - בזה טמון כוחה. הציונות היא ממד נפשי-גנטי עבורי. איני יכול אחרת ולא רכשתי לי אותה במודע. אני אוהב אותה גנטית, כאהבתי להוריי, לעברית שהיא לי מפלאי תבל ואני מבכר אותה על פני כל שפה אחרת, לנופו של עמק אלונה.
אני שמח בנפשי המסוכסכת. היא מכילה סתירות, שאלות והרבה ספק. כמו נפשי, גם ציונותי אינה חפה מספקות וסכסוכים. אני מדמיין עצמי כאזרח ערבי, ושואל מה מייצג אותי בדגל הטלית ומגן הדוד, בהמנון בו הומה נפשו של היהודי ואי נפשי בו? הלמות לבי הנוטה חשיבות לשירת התקווה מול הדגל מעוררת בי גיחוך.
אין בספקות האלה כדי להמעיט את ציונותי מול מי שסימני קריאה מעטרים את סופי משפטיו. בכוחו של הספק לחבר לבעלי דעות שונות משלי, לבני הציונות הדתית שיסודם הנפשי עובר במערת המכפלה וקבר יוסף, ולכאבם העמוק כל אימת שפינוי מקומות אלו נדון. אני חולק עליהם מרה ואמפטי לכאבם.
גם לבני אום אל-פחם, שעבורם תקומתי היא אסונם, ואני שמח על תקומתי ולבי כואב עליהם את אסונם, ואל לנו לוותר על גשר לחיים משותפים. כולנו כאן כדי להישאר.
אני שמח בנבחרת המחנה הציוני. שמח בבוז'י, שטוען בעד ישראל כמדינת הלאום היהודי ומתנגד לעטות את המדינה היהודית כגלימה להכשלת המשא ומתן. הרעד הקל שאוחז בציוני הומניסט כשהוא שח ב"מדינה היהודית", מבטא חשש מפרשנות קלוקלת כאילו לעם היהודי יש זכויות יתר ולא זכות יסוד במדינה.
אני שמח בציפי לבני, שתזוזתה בין מפלגות אינה מורידה מערכה. קרבתה לערכי המחנה הבית"רי רבה מזו של הליכוד הנוכחי. האלטרנטיבה לנדידה היא האבדן הפוליטי של אנשים יקרים כדן מרידור, בני בגין וראובן ריבלין - שהליכוד החדש אינו מייצגם עוד ופרשו מעשייה פרלמנטרית. הם יריבים ראויים ומנומקים שאני מבכה את חסרונם.
אני שמח בסתיו שפיר, שכל עבודתה בוועדת הכספים ציונות, גם אם התקווה והיא לא שותות מאותה כוס התה. אני שמח בזוהיר בהלול, שהעברית הנפלאה שלו היא נכס תרבות ישראלי מלהטט, ושאין בלבי עליו שנפשו מתגעגעת לפלסטינה בשעה ששלי לציון. הוא שותף ראוי לדרך שרוצה לייצר מציאות שתיישב ככל האפשר בין געגועיו לגעגועיי. השפות שלנו כבר משתרגות להן מבלי משים.
שמח במרב מיכאלי, שמתחלחלת מהצורך להקריב בנים. אני מאמין בנחיצות השירות צבאי ומתנגד לסרבנות. שירותי בסדיר ובמילואים נוכח יומיומית בהתנהלותי. עם זאת, לבי עם אלה שהצבא מרתיע אותם. כל צבא. עם אלה שמבינים שנשק אינו יכול להיות טהור. עם אלה שמעדיפים את חיים גורי כזקן המפואר שהוא ולא כיפה בלורית גדוע באיבו. וגם עם אלה שנלחמים כשצריך אך לבם נחמץ למראה מתים בצד השני - גם כאלה הרוצים במותנו.
בואו נתווכח. ויכוח אמיתי ועמוק מבטא חופש והוא מאבני הדרך של הציונות כחיבור בין תרבות הפולמוס היהודי וחופש הביטוי שזכינו לו מטבעה של הציונות כבת להומניזם המערבי. אך במקום שנעניק אחד לשני ציונים בציונות - בואו נתווכח ביושר.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד