מערכת הבחירות הנוכחית, ובמיוחד המתקפה התורנית של הליכוד, שוברת שיאי אירוניה. קוראי העיתון-חינמון "ישראל היום" נחשפים בימים האחרונים לקמפיין תקשורתי של ראש הממשלה נגד איומים קיומיים חדשים על מדינת ישראל: תקשורת עוינת והתערבות בעלי הון פרטיים מאמריקה במערכת הבחירות בישראל. נדמה שבטענה זו - ההיגיון קורס אל תוך עצמו.
אותו ראש ממשלה מחזיק באמצעות ידידו, איל הקזינו שלדון אדלסון, את העיתון הנפוץ ביותר בישראל, המופץ בחינם לכל דכפין. עיתון זה משקף באופן יומיומי את הנושאים שרוצה ראש הממשלה להבליט, ומסתיר או לכל הפחות מצניע נושאים שהוא לא רוצה שנעסוק בהם. בדרך כלל תמצאו שם הרבה איראן ודאעש, ומעט מאוד נושאים חברתיים. כמו כן, תמצאו במרכז הידיעות דעות "פרשנות" שתומכת בעמדת נתניהו ונראות כאילו הועתקו בשלמותם מדף המסרים של לשכת ראש הממשלה.
והשבוע, העיתון-חינמון "חשף" את תנועת 15V, אשר תמצית עיסוקיה עד כה מתבטא בחלוקת פלאיירים ובתליית שלטי חוצות. תנועה זו חבה חוב גדול לחינמון שנתן לה חשיפה ענקית העולה בכמה מידות על השפעתה בשטח עד כה. הטענה נגד תנועה זו היא כי שכירת שירותיה עולה "הון תועפות", וכי מדובר במימון זר בניגוד לחוק המפלגות. לשם הוכחת הטענה נדרש מהעותרים (המיוצגים על ידי עו"ד שמרון, עורך הדין האישי של ראש הממשלה) להוכיח קשר ישיר בין התנועה לבין מפלגת "המחנה הציוני" ו/או למרצ.
אין לטעות, המסרים של 15V אכן דומים דמיון רב למסרים של "המחנה הציוני" ושל מרצ. כך גם, ביתר שאת, זהים המסרים של ראש הממשלה ומפלגתו לאמור בעיתון-חינמון. האם מישהו מתכוון לחקור את הקשר הישיר נתניהו לאדלסון (שבוודאי אדוק יותר בין הקשר של בוז'י הרצוג וציפי לבני לתורמי 15V)? או שמא תרומה מגורם יהודי פרטי יכולה שתהיה רק לצד אחד במפה הפוליטית? כך או כך, קמפיין הדה-לגיטימציה שנעשה ל-15V כבר מצוי בשיאו, בסרטון הליכוד שמשווה את חברי התנועה לטרוריסטים, לא פחות.
כמו כן, הטענה על כך שפעילות 15V היא "בניגוד לערכי ויסודות המשטר הדמוקרטי" דווקא הזכירה לי את אחד מסרטוני "השיטה" של אלדד יניב, בהם תיאר בפרוטרוט יניב כיצד עמד נתניהו, יו"ר האופוזיציה דאז, מאחורי "מחאת המילואימניקים" שפרצה לאחר מלחמת לבנון השנייה. לשם כך, לפי יניב, הוא דאג לגייס מידידיו מעבר לים מילוני שקלים, שסייעו לליבוי המחאה. הוא גייס את ידידו יואב הורוביץ לתפקיד "קצין המבצעים" ואת אלוף במיל' עוזי דיין על מנת לשוות דימוי אותנטי למאבק, טען יניב. כלומר, בנימין נתניהו, בכבודו ובעצמו, עמד מאחורי עמותה אשר מטרתה הייתה להפיל ממשלה מכהנת, והדבר חמור שבעתיים שכן אז לא היה מדובר בתקופת בחירות אלא בעת כהונת הממשלה כדין. בהערת אגב יצוין כי התמורה לא איחרה לבוא לאחר שנתניהו חזר לשלטון, מונה הורוביץ לחבר הנהלת רשות השידור ואילו דיין זכה תפקיד הנחשק יו"ר מפעל הפיס.
בנוסף למתקפה על 15V, עדים אנו למתקפה חסרת תקדים על כלי תקשורת אחרים שסדר עדיפותם שונה ושאינם כבולים להלך מחשבתו של ראש הממשלה. אגב, כלי תקשורת אחד שעומד במרכזה של אותה ביקורת מפרסם במשך שנים רבות טורים מפי כתב חצר של ראש הממשלה, מה שלא ניתן לומר על המקרה ההפוך.
יתרה מכך, אחד הטיעונים שנשמעים חדשות לבקרים היא כי השמאל לא רק ששולט האמצעי התקשורת אלא שהוא אחראי להשתקת קולות הימין באמצעות חוק "ישראל היום". בעניין זה יש לעשות סדר, פעם אחת ולתמיד: הצעת החוק בעניין העיתון-חינמון הוגשה על ידי נציגי שבע מפלגות, ביניהן מפלגות הימין הבית היהודי וישראל ביתנו. ח"כ איילת שקד שמלינה יום וליל על הטיית התקשורת, חתומה בעצמה על נוסח הצעת החוק. על כן, כל ייחוס של חוק "ישראל היום" לשמאל הוא דבר שטות והבל שנוגד את העובדות הברורות בעניין.
בכלל, נדמה כי ככל שמערכת הבחירות מתקדמת, נתניהו חוזר לשיטות ההפחדה הטובות והמוכרות, והפעם במחזור טענת המיעוט הנרדף על ידי התקשורת. שש שנות כהונה כראש ממשלה, ועיתון-חינמון הסר למרותו, לא שינו או מיתנו את דעותיו בנושא. הוא מתרפק על כל ביקורת אוהדת (בין היתר באמצעות שיתוף בדף הפייסבוק שלו) ופשוט לא מוכן לסבול ביקורת שלילית. כנראה שעליו לזכור בעניין זה את אמירתו של הסופר האמריקני ג'יימס קופר: "התקשורת, כמו אש, היא משרת נהדר אך אדון נורא".
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד