בניגוד ל"קול הרוסי" שיש לו מאפיינים מובהקים, הוא גלוי על פני השטח ואין בעיה לדבר בו, לנתח אותו ולשריין בשמו מועמדים, "הקול המזרחי" הוא סוכן סמוי וחמקמק, הן בקרב הנבחרים והן בקרב הבוחרים. יש הטוענים שאינו קיים. והאמת, גם אם נחפש סקר שעוסק בו נתקשה למצוא.
אנחנו מקבלים עדות לקיומו בדרך כלל בדיעבד. כך למשל למדנו על קיומו כאשר מפלגתו של בנט דחתה את הניסיון להשתיל בה איבר זר בדמותו של אלי אוחנה ואיבדה שני מנדטים לטובתו של הליכוד. או בתוצאות הסקר שערך ארתור פינקלשטיין בקיץ 2008 עבור שאול מופז ואותן חשפה לראשונה העיתונאית מזל מועלם. תוצאות שחשפו שוני מהותי בין ההצבעה של מי שהגדירו עצמם "אשכנזים" - רק 4% מהם אמרו שיצביעו למופז, לבין מי שהגדירו עצמם "מזרחיים", מהם 50% הביעו בו תמיכה.
אז על מה מדובר בעצם? בדרך כלל הצבעה עדתית הינה הצבעה שנותנת ביטוי לזהות האתנית של הבוחרים ובאמצעותה הם חשים שהם מקדמים את האינטרסים המשותפים של קבוצת המוצא שלהם. ללא קשר אם יש או אין בסיס עובדתי לתחושה זו. באופן מוזר הביטוי "הצבעה עדתית" מיוחס רק ליוצאי עדות המזרח. תמיכתם של אשכנזים במועמדים שדומים להם לעולם אינה נחשבת כקשורה למוצא. כך למשל, הצבעתם המסורתית של בני הקיבוצים למפלגת העבודה מעולם לא זכתה לכינוי זה. באותה מידה הצבעתם של 34% מתושבי שכונת יוקרה ברמת השרון ללפיד אף היא לא נחשבת הצבעה עדתית. ההצבעה של דוברי הרוסית, למרות שהיא לחלוטין עונה על הקריטריונים של הצבעה עדתית, זכתה משום מה לכינוי "הקול הרוסי". במילים אחרות, דווקא התופעה הכי מודחקת בפוליטיקה הישראלית היא התופעה שזכתה לכינוי ברור ומובחן שמאפשר לתייג אותה ולערער על הלגיטימיות שלה.
היכן נמצא הקול המזרחי?
הקול המזרחי נאמן בעיקר למפלגת הליכוד (מעמד הביניים המזרחי) ומפלגת ש"ס (השכבות המוחלשות המזרחיות) ועד כה לא היה מותנה ב"קבלות" שמספקות או לא מספקות מפלגות אלו לבוחריהם. אלו הבסיסים אליהם חזרו עד כה המצביעים והמצביעות המזרחיים גם אם מדי פעם פלרטטו עם מפלגות אחרות. ההצבעה של המזרחיים לליכוד יש בה מן הזיכרון של חסד נעורים שעשתה עימם מפלגה זו בימיו של בגין ו"הצילה" אותם ממפא"י. אבל סוד קסמה האמתי הוא בכך שהיא מאפשרת לבוחרים המזרחיים ללכת עם ולהרגיש בלי. להצביע הצבעה עדתית מבלי להודות בה בפה מלא. עם ש"ס הסיפור הוא שונה. העדתיות שלה היא מוצהרת ובנוסף עטופה בחרדיות. בהיעדרו של אריה דרעי גברה החרדיות על העדתיות והרחיקה את המזרחיים המסורתיים ואת אלו שלא מוכנים לוותר על העולם המודרני. חזרתו של דרעי לזירה מסמנת שוב פוטנציאל להרחבת הגבולות.
אבל הפוטנציאל האמתי לגריפת קולות מזרחיים מצוי אצל כחלון, אם רק יתחיל לעבוד ברצינות לפני שיאבד לגמרי את המומנטום. לאור ההדחקה של רעיון ההצבעה העדתית בשיח הפוליטי הישראלי קשה להאשים אותו שבחר לא לקרוא לילד בשמו ולהימנע מהזדהות פומבית עם המאבק המזרחי. אבל אין זה אומר שהוא אינו יכול להטיף לפוליטיקה מזרחית גם מבלי לכנותה בשמה המפורש. אם רק ינהג נכון הוא זה שיכול ליהנות מכל אלו שהתפכחו מאשליית ביבי ותרים אחר בית פוליטי חדש. לצורך כך הוא צריך ראשית, להציג רפורמות בשלושת המוקדים העיקריים של המאבק המזרחי: קרקעות, דיור (ציבורי ושאינו ציבורי) ותקציבי חינוך ותרבות. שנית, למהר ולעלות למתקפה מול כל מפלגה שמנסה להציג את עצמה כחברתית ובעיקר מול זו של יאיר - הפסיקו אותי באמצע - לפיד. התקפה מסוג זה תמצב אותו כ"לפיד משודרג" למזרחיים. ולבסוף, עליו לתקוף את המחדלים החברתיים- כלכליים של הליכוד תוך הימנעות מהתקפות אישיות על ביבי או על סדר היום המדיני- ביטחוני שלו. התקפות שהוכחו כבלתי יעילות.
שלושת מהלכים אלו יכולים לדחוף קדימה את מפלגתו של כחלון ולתת לה את כמות המנדטים הנחוצים על מנת לדרוש את תיק האוצר ולחולל מהפך אמתי לא רק לטובת המזרחיים אלא לטובת סדר היום החברתי הכולל של מדינת ישראל.
הבעיה היחידה שמסתמנת כעת הינה סינדרום הפחד מהצלחה שנראה שכחלון לוקה בו. אם הוא לא ישכיל ליצור כעת מומנטום ולהמריא בסקרים לא תהיה דרך אחרת להסביר את פספוס הפוטנציאל של מפלגתו. מפלגה שנציגיה משוחררים מתלות בקבוצות אינטרסים שונות ויכולה לפיכך לחולל שינויי עומק אמתיים במבנה הכלכלה שייטיבו עם החברה הישראלית כולה. אם זה לא יקרה יהיה זה ללא ספק הפספוס של כולנו.
לכל הטורים של ד"ר עמירן בוואלה! דעות
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד