ההמצאות הגדולות ביותר נולדו במקרה, ברגע של הארה מהירה וחד-פעמית. הפרישה ההמונית של שופטים ומועמדים ממעורבות בפרסי ישראל לספרות ולקולנוע היא רגע כזה, שבו מקבל מחנה פוליטי שלם קריאת השכמה, או ליתר דיוק שומע שיר ערש. בדיוק כמו ארכימדס שיושב באמבטיה וזועק לפתע "אאורקה!", מחנה השמאל לומד לפתע מה עליו לעשות כדי לחזור לרלוונטיות: לוותר עליה לחלוטין.
שערו בנפשכם מה היה קורה לו כל יוצרי השמאל ובואו נודה על האמת, רוב היוצרים, הכותבים והאמנים המצליחים מזוהים עם המחנה הזה, בדיוק כשם ששחקן הוליוודי הוא בדרך כלל דמוקרטי ולא רפובליקני היו מסירים את מועמדותם לפרסי ישראל. אחרי שנה-שנתיים כי כמה פעמים המשורר המחונן דרור אידר יכול כבר לזכות לא היה נותר למי לחלק אותו.
זה לא היה נעצר כאן: עמותות המזוהות עם השמאל, כמו הקרן החדשה לישראל, היו מתפרקות; מפלגות פוליטיות, כמו מרצ, היו מסירות את מועמדותן לבחירות; ארגוני מחאה שמאלניים, כמו "בצלם" ו"שלום עכשיו" היו מפסיקים את פעילותם; במאים סטייל ארי פולמן היו מחליטים, כאיש אחד, להפסיק להקדיש סרטים למלחמות בלבנון או לכיבוש, והיו מתרכזים בסיפורי אהבה דביקים; דוד גרוסמן היה כותב ספר על סטנדאפיסט במקום על אימהות לחיילים שבורחות מבשורה (אה, בעצם זה כבר קרה); מפלגת העבודה הייתה מרחיקה מעליה גורמים אנטי-ציוניים כמו הטנקיסט בדימוס יוסי יונה; חברי האליטות הישנות, אותם אשכנזים שמאלנים מסריחים ומדושני עונג שמנהלים בשקט את המדינה ממגדלי השן שלהם, היו מתכנסים במאורה אפלה (כך הימין טוען שהם עושים ממילא) ומחליטים לפרוש מבית המשפט העליון; משפחת שוקן הייתה מחליטה לסגור את מפעל החיים שלה ולוותר על עיתון "הארץ"; מערכת "ארץ נהדרת" תפזר את עצמה ואנשי "גב האומה" יתפרנסו מהופעות בבתים לדיור מוגן, שם נותרו השמאלנים האחרונים; הפועל תל אביב הייתה מתפרקת ומוקמת מחדש כקבוצת אוהדים בליגה ב' (זה היה חייב לקרות מזמן, בינינו); ומעל הכל, כנסת ישראל הייתה מונה כמעט 110 חברי כנסת ציוניים גאים, עם כמה ערבים נודניקים שמקשקשים על שתי מדינות לשני עמים וגם הם מינוס חנין זועבי הפסולה. תתפלאו, אבל מדובר בתסריט חלומות, לא פחות, לשמאל הישראלי.
כי ביום שהשמאל הישראלי ייצא מהמשחק, הימין יצטרך למשול באמת. בלי תירוצים, בלי מלבינים לצרכים בינלאומיים, ובעיקר בלי שק חבטות שמאפשר לאחד סביבו את מצביעיו ולהסיט את תשומת הלב ממחדליו שלו. הקמפיינים של שתי המפלגות הבולטות של הימין, הליכוד והבית היהודי, מותירים את הרושם שהקואליציה בישראל בשנים האחרונות הורכבה ממערכת ידיעות אחרונות, אריאל הירשפלד והקרן החדשה. מילה הקסם "שמאל" חוזרת פעם אחר פעם כאיזה מולך רב עוצמה, כאילו השנה היא 1960 ואנשים בלי פנקס אדום מפוטרים מהעבודה.
בפועל, הליכוד בשלטון כמעט ברציפות מאז 1977, פרט להפסקות קצרות בתקופת הרוטציה עם שמעון פרס, כהונות רבין וברק וממשלת אולמרט (לממשלה בראשות האחרון, שהורכבה מיוצאי ליכוד ויצאה לשתי מלחמות עקובות מדם, בוודאי לא ניתן לקרוא "ממשלת שמאל"). הימין אחראי למצב הכלכלי-חברתי הקשה, לבידוד המדיני, ולהיעדר הפתרון הנראה לעין לסבבי המלחמות הבלתי נגמרים עם עזה. אבל היי, הנה אני חוטא בדבר שהטפתי להפסיק: אין טעם לבקר את השלטון, כי זה רק מחזק אותו.
הגיע הזמן לחדול. הימין שולט וימשיך לשלוט, ככל הנראה, בעתיד הנראה לעין. אלא שבהיעדר האופוזיציה, שהיא בעיקר רעיונית ונטולת השפעה או אהדה מינימלית בציבור, הוא יאבד לפתע את יכולתו המדהימה לתעתע ולהסיח את דעת נתיניו. הפועלים קשי היום בפריפריה ובני מעמד הביניים הכורעים תחת הנטל במרכז כבר לא יטושטשו בהצהרות מתלהמות על הגיס החמישי שפועל בקרבנו וזומם להעלות את דעאש על כביש 6 (תקציב הביטחון העצום, אגב, הוא האחראי לכך שאין סיכוי שזה יקרה, ולא בנימין נתניהו או כל ראש ממשלה אחר). במהלך מלחמות כושלות לא יוכלו אנשי ימין להסית נגד הבוגדים התל-אביבים, כי "נחמה וחצי" ובתי קפה אחרים המזוהים עם הסמרטוטיאדה השמאלנית יתרוקנו מיושביהם באופן יזום. הימין ייאלץ להתמודד עם תוצאות מעשיו ומחדליו. ואז, בעוד כמה שנים, אולי יוכל השמאל לצאת ממחילותיו ולחזור להיות גורם משפיע בישראל. נכון לעכשיו, הוא לא יותר מספין של הימין.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד