באחת הסצנות מסדרת המופת "רחוב סומסום", שתי בובות דומות נפגשות להן. "אנחנו מאוד דומים", אומרת בובה אחת לחברתה, "יש לנו אותם פנים, יש לנו אותו שיער, אנחנו לבושים אותו דבר". אחרי שהבובה השנייה מהנהנת להסכמה, מנסה הראשונה לומר שהן אותו דבר, אבל אז הבובה השנייה שוללת את הטיעון הזה וכשהיא פותחת את הפה היא אומרת "הקולות שלנו שונים".
לברוך מרזל ולי יש כיפה על הראש. ברוך מרזל ואני שומרים שבת. למרזל יש זקן וגם לי (אבל קצר בהרבה). אני משער שגם על הסקלה המדינית, מרזל ואני נמצאים באותו כיוון. אבל הקולות שלנו שונים, כל כך שונים ורחוקים זה מזה, שאם היה מכשיר אולטרה-סאונד שיכול היה לשקף עולם ערכים, הוא היה מראה שאין שום קשר ביני לבינו, ביני לבין התומכים ההזויים שלו, שמעוותים את היהדות רק בשביל למצוא תירוץ להכניס למישהו מכות.
אני לא פסיכולוג ולא מטפל, אבל אין ספק שהבעיה המרכזית של מרזל ומעריציו היא בעיית ויסות קשה מאוד. מרזל חייב לפרוק את יצר האלימות שבו, והוא מחפש תירוץ לעשות זאת. אין כמו ערביה טובה סטייל חנין זועבי לספק את תאוותיו. הוא יחפש בנרות שלל סיבות לפרוק עליה את האגרסיות שלו.
"חנין זועבי - אני בדרך אלייך", כתב אתמול בבוקר מרזל בדף הפייסבוק שלו, "למרבה הצער והבושה, המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן החליט לתת במה לעוכרת ישראל חנין זועבי, אני ופעילי עוצמה יהודית בדרך לשם למחות נגד הביזיון". התגובה לא איחרה לבוא ומישהו כבר סיפק למרזל את התאווה ותקף פיזית את הח"כית.
מה שמדהים אצל מרזל הוא שהכול נעשה כמובן בשם התורה הקדושה. בשם ההגנה על היהדות והיהודים. אבל לא צריך להיות תלמיד ישיבה בשביל להבין שמרזל פועל בניגוד לעמדת היהדות ונושא את שמה לשווא. "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו", אמרו חז"ל, והתכוונו שחוקי המדינה שומרים על אזרחיה. הם מהווים את הקו האדום בין תקינות חברתית לבין אנרכיה. "דינא דמלכותא דינא הוא", נכתב בתלמוד הבבלי, רעיון פשוט שאומר עלייך לשמור על חוקי המדינה בה אתה חי.
לא בשמי, לא בשם היהדות
אנחנו כבר מזמן לא חברה פרטיזנית. אנחנו מדינת חוק וסדר שאליה יצקנו בעצמנו את התשתית האזרחית עם גבולות ברורים. יש דרך להתמודד מול אישה, תומכת טרור ככל שתהיה. יש לנו דרך יהודית להילחם בה, והדרך הזו לא עוברת דרך נבוט או בקבוק מיץ.
אבל מרזל שם פס על דברי חז"ל. היהדות לא באמת מעניינת אותו. חז"ל? הוא אומר לעצמו, שילכו לחפש את החברים הדוסים שלהם. אני חייב להכניס מכות למישהו, או לפחות לדעת שמישהו הכניס מכות בשמי. אחרת אני לא נרגע, ואל תבלבלו לי את המוח עם "גיבור שכובש את יצרו".
גם עבור תומכיו של מרזל, היהדות לא ממש מעניינת: "תעלה סרטון מה אתה עושה לעוכרת ישראל (חנין זועבי א.ע.מ). ימח שמה ושם זכרה", כתב לו מישהו בדף הפייסבוק שלו, "איזה בלגאן במכללה, פוצצו את הכנס כמו שצריך", הוסיפה מישהי, והיה גם מי שיצר את הסיסמא: "ברוך הגבר, זועבי לקבר". די לימני השפוי לעקוב אחר דפי הפייסבוק של אותם תומכי מרזל כדי להבין שתורת ישראל לא ממש מעניינת את האנשים שמעלים תמונות של בחורות בביקני, קישורים לאתרי פורנו וסתם משפטים שהשורש ז.י.נ מככב בהם.
אז אם אדון מרזל ותומכיו חייבים להכניס מכות או סתם לשפוך מים על ערבים, ואם אין להם שום אפשרות להתגבר על היצר, לפחות שלא יעשו את זה בשם השם. בטח לא בשמי, ובשם יתר המתנחלים וחובשי הכיפות הסרוגות. לנו יש דרך יהודית להתמודד עם הדברים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד