במאה השנים האחרונות גדל ייצוג הנשים בפוליטיקה ברחבי העולם באופן משמעותי. בשנת 1907 הפכה פינלנד למדינה הראשונה שבחרה חברת פרלמנט לשורות בית המחוקקים שלה. כיום, כבר ניתן למצוא מדינות שבהן כמחצית מחברי הפרלמנט הן נשים (56% ברואנדה, 50% באנדורה ו-45% בשבדיה). ואולם, גם אם ניתן להצביע על שיפור ניכר שחל לאורך השנים בייצוג המספרי של נשים בפרלמנט, הרי שבמרבית המדינות הדמוקרטיות שיעורן במוסד נבחר זה רחוק מלהיות זהה או אף דומה לשיעורן באוכלוסייה.
השאלה הנשאלת היא האם ייצוג מספרי מוביל גם לייצוג מהותי? במילים אחרות, האם נשים, בשבתן כמחוקקות בפרלמנט, אכן מייצגות נשים בחברה? האם נשים מחוקקות נוטות לקדם אינטרסים של נשים בחברה יותר מגברים מחוקקים? והאם נשים מחוקקות שמות את משימת קידום האינטרסים של נשים בחברה בראש סדר העדיפויות שלהן?
מחקר שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה בחן את השאלות הללו בכנסות ה-17 וה-18 שכיהנו בין השנים 2013-2006. לצורך מענה על השאלות, סווגה הפעילות הפרלמנטרית של חברי וחברות הכנסת לשתי קטגוריות בסיסיות: נושאים "רכים", הנחשבים בספרות המחקר כנושאים נשיים (משפחה וילדים, נשים, חינוך ותרבות, בריאות ורווחה), ו"נושאים קשים", הנחשבים כנושאים לא נשיים (בטחון, כלכלה ונושאים פיסקליים וכן חקלאות). מהמחקר עלה בבירור שחברות הכנסת עוסקות יותר מחברי הכנסת בנושאים נשיים ובעיקר בנושאי משפחה, ילדים ונשים, הן בתחום החקיקה הפרטית, הן בתחום השאילתות. בנושאים הללו נשתמרה, ככל הנראה, גם בקרב חברי וחברות הכנסת תפיסה פטריארכלית למדי לפיה נשים הן האחראיות העיקריות לבית, לגידול הילדים ולהחזקת המשפחה.
העובדה שחברות הכנסת הן אלו העוסקות בנושאים הללו, ושמחוקקים רבים נמנעים מלעסוק בהם, מראה כי בהקשר זה מתקיים הביטוי: "אם אין אני לי, מי לי?" אם נשים לא ידאגו לעצמן, או אם חברות כנסת לא ידאגו לקדם את מצבן של נשים בחברה, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומן. בחינת סוגיית החברות בוועדות הכנסת הקבועות משרטטת תמונה דומה למדי שיעור גבוה יותר של נשים מרכיב את הוועדות ה"נשיות", העוסקות בנושאים "רכים" (מעמד האישה, חינוך, עבודה ורווחה, עלייה וקליטה) בעוד ששיעור גבוה יותר של גברים מרכיב את הוועדות ש"אינן נשיות", העוסקות בנושאים "קשים", והנתפסות בדרך-כלל כחשובות ויוקרתיות יותר (חוץ ובטחון, חוקה חוק ומשפט, כספים וכלכלה).
ראוי להדגיש כי למרות ההבדלים המובהקים שנמצאו בדפוסי הפעילות הפרלמנטרית בין חברי וחברות כנסת, לא מדובר בחלוקה דיכוטומית בין המינים בבחינת שחור מול לבן אלא במגמות ונטיות: נשים מעלות הצעות חוק גם בנושאים פיסקאליים, מגישות שאילתות בנושאי תחבורה ותעשייה וחברות בוועדות "לא נשיות" דוגמת ועדת החוץ והביטחון ו-וועדת הכספים. נראה כי במציאות, החלוקה בין נושאים נשיים לנושאים לא נשיים אינה תמיד כה חדה ומדויקת, ופעמים רבות אנחנו נתקלים בערבוב של המינים והנושאים. פירוש הדבר הוא שחברות כנסת אינן מגבילות את עצמן לעיסוק בנושאים נשיים בלבד, נהפוך הוא הן בוחרות להשקיע ממשאביהן המוגבלים גם בעיסוק בנושאים שאינם נשיים. כיצד ניתן להסביר זאת? ובכן, הסבר אפשרי אחד הוא הדומיננטיות הרבה של נושאי ביטחון על נגזרותיו בחברה הישראלית. לא מן הנמנע שלעובדה זו יש השפעה על כך שגם חברות כנסת בישראל, בדומה לחברי הכנסת, משקיעות זמן ומשאבים בעיסוק בנושאים הללו.
הסבר נוסף, ייחודי לישראל, הוא מבני במהותו אך בעל פן מגדרי ועניינו גודל הכנסת וגודל הממשלה. כידוע, הכנסת היא פרלמנט קטן בעוד שהממשלות גדולות למדי. כתוצאה מכך, כשליש מחברי הכנסת בעיקר גברים מכהנים בתפקידים בממשלה, בעוד שרק כשני שלישים פנויים לפעילות פרלמנטרית בוועדות, ורשאים, על-פי התקנון, להציע חקיקה פרטית ולהציג שאילתות לשרים. וכך, חברו?ת הכנסת, שרובן אינן מכהנות כשרות או כסגניות שרים, מאיישות את המקומות שהוקצו לסיעותיהן בוועדות, הן בוועדות נשיות, אך גם בוועדות לא נשיות. מהיבט מגדרי גרידא כהונה בוועדות שאינן מסווגות כנשיות מאפשרת לחברות הכנסת להיחשף למגוון תחומים לא נשיים וחשיפה זו מנוצלת קרוב לוודאי גם לטובת פעילות באפיקים אחרים דוגמת הצעות חוק והצגת שאילתות בתחומים לאו דווקא נשיים.
ואולם, גם אם נניח כי יש דמיון בפעילות הפרלמנטרית של חברי וחברות הכנסת בכל הקשור לעיסוק בנושאים לא נשיים, הרי שעצם העובדה שבעיקר חברות הכנסת הן אלה שעוסקות בנושאים נשיים ודואגות לקדם את מצבן ומעמדן של נשים בחברה מהווה צידוק נורמטיבי ראשון במעלה להגדלת ייצוגן הפרלמנטרי. הדבר נכון במיוחד בעידן בו נשים עדיין מופלות מבחינה תעסוקתית, מודרות פעמים רבות מהמרחב הציבורי בקרב קבוצות אוכלוסייה לא מעטות, מוטרדות מינית ואף סובלות, לצערנו, לא אחת, מרוב גילויי האלימות בתוך ומחוץ למשפחה.
אם סקרי דעת הקהל מדייקים בתחזית תוצאות הבחירות שלהם, הכנסת הקרובה, שתיבחר ב-17 במרץ, תכלול מספר שיא של נשים (אם כי עדיין, שיעור נמוך בהשוואה למרבית המדינות המתוקנות). בהתבסס על ממצאי המחקר מותר לקוות שסוגיות נוספות הקשורות לשוויון מגדרי בחברה הישראלית יקודמו ביתר שאת לתועלת הנשים ולתועלת הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.
ד"ר פרידברג היא מרצה באוניברסיטת אריאל
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד