משום מה, עבור מרבית הישראלים, זה נראה טבעי לחלוטין שבאותה הרשימה לכנסת, יתמודדו יחד ציפי לבני הקפיטליסטית והניצית, ויוסי יונה - הסוציאליסט והיונה. מנגד, השילוב בין טלב אבו עראר מהתנועה האיסלאמית, לבין עאידה תומא סלימאן הפמיניסטית והקומוניסטית, נתפס כבלתי אפשרי. לעתים, נדמה כי במערכת הבחירות הנוכחית, המכנה המשותף הרעיוני היחיד שקיים ברשימות של מתנגדי נתניהו הציוניים למיניהן, הוא עצם ההתנגדות לבנימין נתניהו.
זכור לטובה אותו עימות טלוויזיוני בהנחיית נסים משעל, שבו שאל נתניהו את יריבו דאז, איציק מרדכי, "מה הדרך שלך?". מרדכי השיב לו: "הדרך שלי היא שאתה נכשלת". וכך, הרשתות החברתיות הולכות ומתמלאות בהצעות לספירת מנדטים מדומיינים וחיבורם לקואליציה, שקשה לדמיין עבורה קווי יסוד קוהרנטיים.
ההגמוניה בישראל מזכירה את אותו אוהד בית"ר ירושלים שגילם גברי בנאי במערכון המיתולוגי של הגשש החיוור. הוא רוצה לשלוט בהרכבים, בשופטים, בתוצאות המשחק ואפילו במזג האוויר. משום שבניגוד למה שלרבים נדמה, מה שעומד במרכזו של מה שמכונה במחוזותינו "הסכסוך", איננו אדמה או טריטוריה. הוויתור שנדרש מהישראלים הוא ויתור הרבה יותר קשה מפינוי פיסת קרקע כזו או אחרת: מה שנדרש הוא ויתור על עליונות.
זוהי גם אותה תפישת עליונות שניצבת מאחורי התביעה מחברי הרשימה המשותפת ליישר קו עם כל העמדות הליברליות, לכאורה, של השמאל הציוני. שורת התירוצים וההנמקות מדוע לא לתמוך ברשימה היחידה שמציעה סדר יום של שוויון מלא, היא ביטוי להכחשה של מי שמשמיעים אותם, ולכך שפשוט קשה להם להתייצב מאחורי מנהיגות ערבית.
התקווה שמציעה הרשימה המשותפת היא תקווה לחיים משותפים, ללא כל יתרון לקבוצה אחת, כפי שנגזר מצביונה היהודי של המדינה. אך נדמה שמי שכבר מסוגלים להיות שותפים להבנה כי שוויון אמיתי איננו מוצע על ידי הציונות הליברלית, מתקשים עדיין לוותר על הפריבילגיות שהיא העניקה להם. כפי שהתאגדו סתיו שפיר ועמוס ידלין סביב ה"אידאולוגיה" של הפלת נתניהו, כך מציעה הרשימה המשותפת התאגדות סביב רעיון ראוי ועמוק הרבה יותר. יהודים שרוצים להצטרף למסע הזה, יצטרכו לקבל על עצמם את הכללים הדמוקרטיים שהם היו רוצים להאמין שהם דבקים בהם. זה אומר גם נכונות להיות לעתים במיעוט, כזה שדעתו לא בהכרח תתקבל.
הביטוי העמוק ביותר אולי להתכחשות של יהודים לכך שהם מתקשים לשבת במושב שליד הנהג, הוא הנסיון הנלוז להאשים את המצביעים היהודים של הרשימה המשותפת בהתנשאות פטרונית כלפי שותפיהם הערבים. אלה כבר האשימו את היהודים בשכרון חושים, ובפליאה לנוכח התגלית המרעישה בדבר קיומם של אזרחים פלסטינים נאורים ואינטליגנטיים. אך כל ההאשמות האלה אינן מבוססות אלא על השלכה, שכן התמיכה ברשימה המשותפת איננה אמצעי של החזק להעניק מטוב לבו למוחלש, ובכך לשריין את מעמדו. מדובר בניסיון אמיתי להביט אל האזרחים הפלסטינים בגובה העיניים, וליישם, הלכה למעשה, את העקרונות שבהם השמאל נהנה להתהדר בכל הזדמנות.
הרשימה המשותפת היא קואליציה שנולדה בחטא ההדרה. הנסיבות שאילצו את ארבע התנועות הכה שונות זו מזו להתמודד יחד, באורח אירוני, יצרו לבסוף מחנה פוליטי בעל יסודות ערכיים איתנים. זאת, כיוון שהמאבק בדה-לגיטימציה ובהדרה הוא מכנה משותף הרבה יותר קונקרטי ומשמעותי, מהחלפת השלטון בלבד. רק מחנה פוליטי כזה יוכל להיאבק ללא גמגום במבצע הצבאי הבא שישחט חפים מפשע; עצם ההצבעה לרשימה המשותפת, היא השמעת קול ברור נגד הגזענות שהתמסדה לכדי קריאה לפגיעה בייצוג של אזרחי ישראל הערבים.
במהלך כהונת הכנסת הבאה ימלאו חמישים שנה לשלטון הצבאי על מיליוני בני אדם, שאינם יכולים לממש אף אחת מהחירויות המעוגנות במגילת זכויות האדם. הדרך היחידה להביא לסיום הפשע המתמשך הזה היא לבנות אלטרנטיבה ערכית, למשטר המבדיל בין שני סוגים של בני אדם: גברים יהודים אשכנזים - וכל היתר. ישנה כעת רק רשימה אחת שמציעה את האלטרנטיבה הזאת, והיא הרשימה המשותפת.
הכותב הוא במאי ומורה לתאטרון מחיפה.
רוצים לפרסם מאמר בוואלה! דעות? לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.