מחר נעמוד רובנו מאחורי הפרגוד, נשלח יד אל הפתק ואל המעטפה ונשלשל אל הקלפי את האמירה שלנו כאזרחים. יהיה זה רגע קצר, שבו נביא לידי ביטוי את תמצית הזהות האזרחית והתרבותית שלנו, את הדרך שבאמצעותה כל אחד מאתנו מאמין שיכול להיות כאן טוב יותר. בין כל הספקולציות של "היום שאחרי", האפשרות של ממשלת אחדות - עם או בלי רוטציה - נראית כעת סבירה ביותר.
זו ממשלה שבה תהיינה שותפות, ככל הנראה המחנה הציוני, הליכוד, כולנו, ש"ס ויהדות התורה. הנוסחה הזו קוסמת לחרדים ולמשה כחלון, כי היא מונעת מהם הרבה כאבי ראש והצטדקויות מול קהל בוחריהם, כמו גם ליצחק הרצוג, שבנתונים הנוכחיים נראה כי יתקשה להרכיב קואליציה. זה נוח גם לליכוד - כנראה בלי ביבי - שככל הנראה מחשב את קיצו לאחור. הנוסחה הזו קוסמת גם לנשיאנו, ראובן ריבלין, שמצטייר כאיש של אחדות ושל פשרות.
אבל מבחינתנו, האזרחים, בין אם אנחנו משתייכים לשמאל או לימין, הנוסחה הזו היא לגמרי לא להיט. אחרי כל מסע הבחירות של הפוליטיקאים, העימותים, הוויכוחים והניסיונות לזכות באמוננו, ממשלת אחדות היא סוג של רמייה. היא שמה ללעג את הבחירה שלנו בדרך מסוימת, ואת האמון שנתנו לאותו פוליטיקאי, שרק לפני שתי דקות הבטיח לנו שזה או - הוא או מישהו אחר. היא שמה פס על הצורך של הבוחרים לתת ביטוי לזהותם הייחודית. במישור הפוליטי ממשלת אחדות מביאה לטשטוש של עמדות מהותיות, ולאימפוטנציה בכל הקשור לקידום תהליכים מהותיים, הן במישור החברתי-כלכלי והן במישור המדיני-בטחוני. מרוב אינטרסים סותרים, ממשלת אחדות יוצרת "מאזן סכום אפס", שמוביל לשיתוק. בעוד שמדובר בפתרון נכון לשעות חירום קיצוניות, שבהן נדרש קונצנזוס רחב (כפי שהיה ערב מלחמת ששת הימים), הרי שממשלת אחדות סותרת במהותה את הדמוקרטיה, ומחסלת את אחד ממרכיביה החיוניים - אופוזיציה בועטת.
לכל הטורים של ד"ר רויטל עמירן בוואלה דעות
בניגוד למה שחושבים רבים, אופוזיציה אינה מדבר פוליטי. הישיבה בה מאפשרת למפלגות לחדד את דרכן, לייצר אלטרנטיבה שלטונית, לנגח, לאתגר ולבקר את השלטון. מועמדים שרוצים לבנות את כוחם כראשי ממשלה לעתיד, הרי שהנגדה לראשי מפלגות השלטון רק תעשה עימם חסד. גם הטיעון שממשלת אחדות מהווה פתרון קסם לבעיות המשילות, ומבטיחה שרידות שלטונית, אינו תקף: די אם ניזכר בממשלת האחדות שלאחר הבחירות ב-1988 - שהסתיימה ב"תרגיל המסריח" ובהקמת ממשלת ליכוד צרה - כדי ללמדנו שבאין רוטציה, הצורך בפשרות וקרבות האגו עלולים להוליד מתחים שיביאו במהרה לבחירות חדשות. בעיית המשילות בישראל, לפיכך, אינה טמונה בשיטה הפרלמנטרית.
המערכת המפלגתית בישראל מצויה, מאז מסוף שנות ה-90, בתהליכי פיצול, והמפלגות מתקשות להשיג דומיננטיות מכרעת. סוג כזה של מערכת מפלגתית הופך אותה למאוד דינמית, ומציב אתגרים חדשים בפני ראשי הממשלות. אבל יותר מכל, מערכת כל-כך מורכבת מעידה על הצורך של האזרחים בהשמעת קולם הייחודי. בניגוד לשמות המאחדים של הרשימות הסובבות אותנו, הכוללים מלים כגון ליכוד, מחנה, כולנו, ו-יחד, הרי שבפועל בבחירות הללו התבלטו דווקא השסעים המרובים של החברה הישראלית.
הניסיון למהול את כל המפה הפוליטית בקלחת אחת הוא ניסיון בלתי-דמוקרטי. בחירות אינן ממוצע של רצונות הבוחרים, אלא הכרעה על דרך. אין זה אומר שאין מקום לשיתופי פעולה ולפשרות, אבל כל אלה צריכים להתקיים במרחב עם גבולות פוליטיים ברורים, ומתוך הסכמה על קווי יסוד שיש בהם מהות. האתגרים הניצבים בפני החברה הישראלית, הן בתחום הכלכלי והן בתחום המדיני-ביטחוני, מחייבים החלטה על השקפת העולם, ולפיה תצעד. מבחנו של מי שיבחר לעמוד בראשות הממשלה יהיה, אם כן, לכבד את רצונו של הבוחר. משמעות הדבר היא בעיקר להוביל דרך ולהשיג שותפות טבעיות, שיאפשרו לו לצעוד בדרך הזו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.