על אף מערכת בחירות רוויה ביצרים שהגיעה לשיאה היום (שלישי) עם פתיחת הקלפיות, העניין האמתי יחל רק מחר, עם היוודע התוצאות ומספר המנדטים שבו תזכה כל מפלגה. בישראל נהוגה שיטת הבחירות היחסיות, שמחייבת הרכבת קואליציה. זאת, מאחר שהתרחיש שבו תזכה רשימה אחת ברוב של 61 מנדטים, שיאפשר לה להקים ממשלה לבדה, הוא קלוש, ומעולם לא קרה בישראל.
העיקרון העומד בבסיס שיטת הבחירות היחסיות אומר כי מפלגות מיוצגות בפרלמנט באופן יחסי לתמיכה שבה זכו בבחירות. במהלך הרכבת הקואליציה נכרתות בריתות ומתגבשים הסכמים בשיחות מורטות עצבים, כשבסופו של דבר נוצר גוש מפלגות שמרכיבות את הממשלה. עם זאת, כידוע, שיטה זו לא מבטיחה כי המפלגה שזכתה במספר המושבים הגדול ביותר היא גם זו שתקים את הממשלה ותעמוד בראשה.
עם פרסום התוצאות, תחל העלייה לרגל לבית הנשיא, שיטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ראש הסיעה שקיבל את מספר ההמלצות הגדול ביותר משאר חברי הכנסת. כך קרה, למשל, בבחירות לכנסת ה-18 בשנת 2009 - מפלגת קדימה, שבראשה עמדה ציפי לבני, זכתה ב-28 מנדטים. הליכוד בראשות בנימין נתניהו הייתה הסיעה השנייה בגדולה בכנסת, עם 27 מנדטים, ובכל זאת נתניהו הוא שהקים את הממשלה. זאת מאחר שגוש הימין והדתיים תמך בו. לבני, מנגד, לא הצליחה לגבש מספיק ממליצים.
ח"כ יואל חסון, שהיה בקדימה אז, אמר כי "היום, אני לא חושש מתסריט כזה". לדבריו, "בניגוד לבחירות 2009, לנתניהו לא יהיה גוש חוסם של 61 חברי כנסת". חסון, שבבחירות הנוכחיות מדורג במקום ה-16 במחנה הציוני, סבור כי על אף שבחירות בשיטה היחסית מאפשרות לראש המפלגה שקיבלה פחות מושבים בכנסת להקים ממשלה, הרי ש"ניצחון בהפרש של 4-3 מנדטים הוא מעין אמירה של הבוחר".
לטענתו, האמירה "יוצרת מומנטום ציבורי שלפיו המפלגה שקיבלה יותר מנדטים צריכה להקים את הממשלה. מי שינסה לעשות קומבינה, הדבר יתפרש כגניבת שלטון ולא יתקבל על ידי הציבור. אווירה ציבורית לא תאפשר הקמת ממשלה למי שקיבל 4-3 מנדטים פחות".
עם זאת, שבח וייס, יו"ר הכנסת לשעבר ופרופסור למדע המדינה, שהוצב במקום ה-118 והסמלי במחנה הציוני, חולק עליו. "לנשיא יש השפעה קטנה עד קטנה מאוד. אם לאחד המועמדים יש גוש של 61 חברי כנסת, הרי שהרכבת הממשלה תוטל עליו". לדבריו, "אין פה עניין מוסרי. במדינות רבות בעולם קמות ממשלות כאלה - בהולנד, בבלגיה, בלוקסמבורג, בפינלנד, בשוודיה, בדנמרק, לפעמים ביוון. אם ההבדל הוא ענק יש בעיה מוסרית. הבדל של 3-2 מנדטים לא מהווה בעיה. פוליטיקה היא קרה".
אפשרות נוספת שעולה היא הקמת ממשלת אחדות בין המחנה הציוני לליכוד, דבר שבו הביע כבר תמיכה הנשיא הנוכחי ראובן ריבלין. מקרה דומה אירע אחרי הבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984. התוצאות בישרו על יצירת שני גושים גדולים - המערך בראשות שמעון פרס זכה ב-44 מנדטים, שלושה מנדטים יותר מהליכוד של יצחק שמיר. הנשיא חיים הרצוג (אביו של יצחק הרצוג א"א) הטיל את הרכבת הממשלה על פרס, אולם נסיונותיו להקים ממשלה כשלו והוא שב להרצוג בידיים ריקות.
הנשיא הטיל את כל כובד משקלו ושכנע את פרס ושמיר להקים ממשלת אחדות לאומית, שראשיה כיהנו בשיטת הרוטציה - בשנתיים הראשונות פרס עמד בראשות הממשלה ושמיר כיהן כשר החוץ, ובשנתיים שלאחר מכן שמיר החליף את פרס שהפך לשר החוץ.
שבח וייס, שהיה אז חבר כנסת מטעם המערך הדגיש כי המפלגה לא הייתה יכולה להגיע ל-61 מנדטים. "44 המנדטים שהשגנו היו כמעט מיצוי של כל גוש השמאל. המערך יכול היה לגייס לידו רק את רצ של שולמית אלוני, שקיבלה שלושה מנדטים, ושינוי של אמנון רובינשטיין, עם שלושה מנדטים נוספים". לדבריו, "מי שהכריע ויכול היה להעביר את שמיר מעל רף 60 המנדטים היה עזר וייצמן, שלסיעתו 'יחד' (עם בנימין פואד בן אליעזר ושלמה עמר א"א) היו שלושה מנדטים. הם הכריעו אז לכיוון הרוטציה. אילו עזר וייצמן היה מכריע, הרי ששמיר היה ראש ממשלה. וייצמן הוא שהכריע שתהיה ממשלת רוטציה". וייס הוסיף כי "חלקו של הנשיא הרצוג נבע יותר מאווירת הידידות ששררה בינו לבין פרס ובינו לבין וייצמן, ולא הסמכות הפורמלית של הנשיא היא שהשפיעה".
ח"כ חסון טוען כי "ההבדל בין הבחירות הנוכחיות לבחירות של 1984 הוא שאז שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, יכלו ליצור גוש חוסם משמעותי (לשתי המפלגות היו אז 85 מנדטים ביחד). זה בהחלט דבר שמסייע לממשלת אחדות. התוצאות בבחירות האלו לא יאפשרו להקים גוש כזה, ולכן הן יתקשו להקים ממשלת אחדות".