כך עובד הקסם: המנהיג שפיצח את הגנום הישראלי

בפעם השלישית ברציפות, הוכתר השבוע בנימין נתניהו לראשות הממשלה. הניצחון למחנה הציוני שהציגו הסקרים בימים האחרונים שלפני הבחירות, כמו גם תוצאות המדגמים שהראו שוויון – כל אלה התפוגגו בבוקר שאחרי, אז התעוררנו לניצחון סוחף של הליכוד, אחרי שנדמה היה שאפילו נתניהו עצמו התערער.

זו הפעם הרביעית שבה נתניהו מכהן בתפקיד זה. הדיונים בציבור ובתקשורת אודותיו במהלך מערכת הבחירות הדגישו ביתר שאת את המחלוקות שמעוררת דמותו של האיש שממלא תפקיד מרכזי בפוליטיקה הישראלית כבר שני עשורים. הוא מעורר תחושות עזות בקרב האזרחים: יש לו שונאים מושבעים מימין ומשמאל, לצד רבים בציבור שנשבעים בשמו ומוכנים לסלוח לו על הכל – כי הם מאמינים במנהיגותו.

כדי להבין מה יש בנתניהו שגורם לתחושות עזות כל כך – לטוב ולרע – פנינו לאנשים שעבדו עמו או לצידו במהלך השנים.

יוסי לוי, יועץ אסטרטגי של נתניהו בשנים 2009-2008:

נתניהו מבין את מה שהבין בזמנו מנחם בגין – הקלף החזק ביותר שיש לו זה תחושת האנדרדוג, תחושת הנרדפות. בעשרת הימים האחרונים בכל מקום הוא התבטא ואמר: "האליטות נגדנו". האליטה התרבותית, האליטה המשפטית, האליטה התקשורתית – כל אלו נגדנו. הוא הולך על הקלף הזה ומשחק על שכבות מאוד רחבות בציבור אבל בעיקר על בני עדות המזרח. בעיקרון זה לא תלוש מהמציאות – האליטות באמת נגדו: האליטה האקדמית נגדו, המשפטית, מדינת תל אביב נגדו. כשהוא בא ומחזק את התחושה הזאת, רואים שזה עובד. גרבוז לבד הביא לו שלושה מנדטים. ביבי חייב לו בענק. הוא בעצם החזיר את כל השדים האפלים. הוא מעורר את תחושת הנרדפות במלוא חריפותה וזה גורם לאנשים להזדהות איתו. הוא יודע לנצל את ההתקפות נגדו ולהפוך אותם כנגד יריבם.

עו"ד צבי האוזר, מזכיר הממשלה של נתניהו בשנים 2013-2009:

נתניהו מציג את ניתוח המציאות ומודל ניהול הסיכונים המפוכח ביותר במערכת הפוליטית הישראלית. כך הוא יצר יתרון משמעותי על האלטרנטיבה משמאל. המזרח תיכון עבר רעידת אדמה אסטרטגית בארבע שנים האחרונות, המציאות בה אנו חיים השתנתה, השמאל הישראלי הוא האחרון במזרח התיכון שטרם זיהה שינויים אלה, כאשר ציפי לבני ויצחק הרצוג מציגים ב-2015 עמדות זהות לעמדות שהציגו בבחירות 2009 זה הופך את האלטרנטיבה משמאל לאנכרוניסטית ובלתי-רלוונטית.

המציאות מנשבת בעוצמה ימינה. הציבור, למרות דפוס הסיקור התקשורתי בישראל, מאבחן בצורה נכונה את המצב. אין לי ספק שהקמפיין השלילי נגד נתניהו השפיע, אבל בסופו של דבר, החברה הישראלית ממוקדת באתגרים הגדולים. אנחנו חווים בשנים האחרונות היפוך תפקידים בפוליטיקה הישראלית. השמאל הישראלי מסתמך יותר ויותר על אמונות ותקוות ואילו הימין מציג תמונה ריאליסטית. הציבור ברובו הוא ריאליסטי ולא משיחי, אין היתכנות בישראל במצב הנוכחי שבו שרוי המזרח התיכון לרבות העם הפלסטיני לניצחון של מועמד המציג את עמדות האתמול. רואים שהקמפיין הנוכחי של נתניהו חידד בעיקר את הפער בתפיסת המציאות הביטחונית וזה היה אפקטיבי. זה לא קוסמות, זו היכולת של נתניהו להבחין בין רצוי לבין מצוי, ולהציג בצורה בהירה אבחנה זו בפני הציבור.

מיטשל ברק, עוזרו של נתניהו בעת שהיה סגן שר החוץ בין השנים 95'-91':

הוא יכול להיכנס לחדר וכולם העיניים יהיו נשואות אליו ואנשים יגידו לעצמם, "הוא מנהיג". ב-20 השנים האחרונות לא קם במדינת ישראל מישהו כריזמטי שיכול להתחרות בנתניהו במובן הזה, הן במישור הישראלי והן במישור הבינלאומי.
אנשים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך רוצים מנהיג חזק, הם רוצים לדעת שיש לעם ישראל מנהיג שיכול להגן עליהם ולשמור על גבולות ישראל. נתניהו משתמש כל הזמן במונחים של להפחיד את העם.

מבחינתם נתניהו יכול ללכת לקונגרס על אפו ועל חמתו של אובמה – הוא נראה כמי שיכול לעמוד מול החמאס והחיזבאללה. הציבור שלו חושב שהביטחון הוא הדבר הכי חשוב. זה מה שהם רוצים, והוא מספק את הסחורה. היום הוא אומר שלמנהיגים אחרים אין ניסיון לנהל את המדינה מבחינה פוליטית וביטחונית, אלא שבשנת 96', כאשר נבחר לראשות הממשלה הוא היה המועמד עם הכי פחות ניסיון. הוא לא השתתף באותה נקודה בשום ישיבת קבינט והתפקיד המשמעותי ביותר שמילא היה סגן שר בממשלת שמיר. הוא טוען היום שהוא היחיד שיש לו ניסיון, אבל בעצם לכל מועמד אחר היום יש יותר ניסיון מאשר היה לו בשנת 96'. אפילו לנפתלי בנט, שישב בקבינט, יש היום יותר ניסיון מאשר לנתניהו דאז. גם בשנת 96' הוא ידע להפחיד את העם באמתלה כי אם פרס יבחר הוא יחלק את ירושלים וימכור את המדינה לערבים.

אודליה כרמון, לשעבר ראש הלשכה של נתניהו:

הכריזמה הזאת, הווירטואוזיות המילולית - כל אלה הם חלק ממה שמשניא אותו על החלק השני של העם, שרואה כי לא עומד מאחורי זה כלום. זה מרגיז אותם יותר מפוליטיקאי שהוא עילג, נבוך או לא מוכשר כל כך. החוסר עשייה או החולשה האנושית היא הרבה יותר נסלחת אצל מישהו פחות מלוטש. יש דיסוננס עצום בין הדימוי, הליטוש והתחכום של נתניהו לבין יכולת הביצוע, היושרה, ויכולת העמידות. אני לא יכולה לחשוב על מישהו שהביטוי "אין תוכו כברו" יותר מתאים לו מאשר נתניהו. מראית העין במקרה הזה והדימוי הם כל כך עוצמתיים, ככל שאתה נחשף לחדלון הוא מקומם אותך יותר. מי שרואה מבעד לחזות ונחשף לחדלון הזה מרגיש מאוד מרומה, כעוס ונבגד.

הוא לא אשם בקול הבריטון שלו, בעורף הסמכותי ובחזות בה בורך, ואלה נתונים שבמהלך השנים מאוד סייעו לו אפילו בלי מאמץ. אפשר לומר שגם יאיר לפיד בורך באותם נתונים, אבל יאיר לפיד נתפס כמאוד אנושי, עם כוונה טובה והגון בעוד שנתניהו שהציבור מכיר אותו הרבה מאוד שנים למד להבין להבין שהחזות הזאת מטעה. האריזה של שחקן קולנוע שמשחק מנהיג מאוד מכעיסה ככל שאתה מגלה שמדובר בשחקן ולא בדבר האמיתי. הפער הבלתי נתפס והדיסוננס המעורר כעס שבין האריזה לבין התכולה – כל אלה מעוררים אמוציות שליליות לגביו. הניצחון המסחרר של נתניהו מעיד על יכולת קוסמות בלתי רגילה. כשמנתחים את הקסם הזה מבינים שמדובר במישהו נחוש וממוקד מטרה באופן שלא נראה כמותו. לכן אפשר לומר שהיחס בעם אליו נחלק לשניים: בין אלה שרואים בזה מנהיגות חד פעמית לבין אלה שרואים בזה קוסמות.

יועז הנדל, ששימש כראש מטה ההסברה הלאומי תחת נתניהו בכהונתו השנייה שלו כראש ממשלה:

נתניהו בעיניי יותר חזק בצד הרציונלי מאשר בצד האמוציונלי. אתה לא רואה שנאה או חיבור לנתניהו, אלא לתדמית שלו. יש אהבה מאוד גדולה כלפי התדמית שלו, בשחרור גלעד שליט למשל – אז פתאום גם לצד השמאלי של המפה יותר נוח איתו בגלל הניסיון והיכולת לקבל החלטות. ברגעים אחרים, כשנראה שהוא לא יכול לקבל החלטה, אתה רואה כעס גדול, גם מהימין. זה לא שבמערכת הבחירות הזו קרה משהו חדש. נתניהו נמצא הרבה זמן בשלטון, מי שאהב אותו עם הנתק הרגשי הזה ממשיך לאהוב אותו ומי שלא – ממשיך לא לאהוב. מה שכן, השיטה של נתניהו – לקיחת סיכונים מזערית – שהובילה אותו בהרבה מאוד מקרים ל"שב ואל תעשה" – זה גם הוביל לאהבה.

לי יש דילמה כמי שעבד לצד נתניהו, האם מנהיג צריך להיות אחד שאתה רוצה לשתות אתו בירה, או רק מישהו שיכול לקבל החלטות קשות. נתניהו הוא בטוח לא הבן אדם שאתה רוצה לשתות איתו בירה בסוף היום, בגדול הוא מכונת שלטון משומנת. אבל בסוף חוסר היכולת לקבל החלטות בכל מיני תחומים, לא רק במדיני אלא גם בכלכלי, מעוררת סימני שאלה. בבחירות האלה זה יצר סימני שאלה גם בתוך הבסיס שלו.

גיל סמסונוב, פרסומאי, לשעבר הקמפיינר של נתניהו:

הדמויות ההיסטוריות הגדולות: ז'בוטינסקי, בן גוריון, בגין, שרון – היו דמויות שעוררו המון אהדה אבל גם שנאה. נתניהו הוא תוצר ישיר של התנועה הרוויזיוניסטית, הוא המשך של ז'בוטינסקי ושל בגין, דמויות שהרבה שנים היו מעוררות מחלוקת. יש משהו ברוויזיוניזם שבא קודם עם דעות שלא מקובלות על האליטה. זה קרה עם ז'בוטינסקי בשנות ה-30-40 ועם בגין הרבה מאוד שנים: שניהם לא מיינסטרים, לא מקבלים את הקיים כמובן מאליו.

אני רואה את זה גם אצל ביבי ואצל אביו שלחם נגד המקובלות בתנועה הציונית. הוא קם ואמר שעומדת להיות שואה וכולם גינו אותו, ואמרו לו ולז'בוטינסקי שהוא רואה שחורות. נתניהו, כמוהו, קודם כל מזהיר אותנו ממקום של דברים שמפחידים, לא בא לומר "יהיה טוב, יהיה אופטימי, יהיה שלום, הבעיות ייפתרו בקלות". בניגוד לתדמיתו הוא לא מבטיח הבטחות שווא. הוא עוסק בנושאים קשים וראיית העולם שלו פסימית. בסופו של דבר הוא לא מחפש את אהבת האליטה, אולי הוא אפילו בז לעכשוויזם, לחיי היומיום של העכשיו, ולכן הוא נמצא בעימות עם האליטה מאז שנבחר.

אביב בושינסקי, דובר ראש הממשלה נתניהו ב-1998:

כשהוא עושה מהלך, הוא עושה את זה לפעמים ב"אוברקיל" וזה עקב האכילס שלו. הוא עושה מהלך ואז הוא עושה צעד אחד יותר מדי וזה מה שמעצבן אנשים. למשל, כשהוא תוקף את התקשורת, לעתים קרובות זה בצדק, אבל אז הוא עולה לרמה אחת יותר מדי ונהיה בוטה, והוא פשוט מקלקל את הטענה לעצמו. אחת הדוגמאות היא שהוא תקף את התקשורת על זה שהיא הייתה נגדו באופן מובהק בשנת 99' ואז הוא הלך לעצרת בגני התערוכה ואמר "הם מפחדים". הוא לא היה צריך להגיד את זה, ברגע שהוא עשה את זה הוא קלקל את הטענה הראשונית שהייתה לגיטימית. גם ביערות הכרמל הוא עשה עבודה מצוינת בהתחלה ואז הוא הגיע ואמר "הייתי הראשון לזהות".

פוליטיקאי הוא איש של פשרות, כשנתניהו עושה פשרות הוא מציג אותן כניצחון מוחלט וכך הוא פוגע בהישג של עצמו. כשהוא היה שר אוצר הוא השתמש במונח אני הצלתי את הכלכלה, במידה רבה זה נכון אבל השאלה היא האם זה נכון להשתמש בטרמינולוגיה הזאת, כי יש לו נטייה להשתמש בדברים מוחלטים, וזה מעצבן אנשים.

דני דיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע, התמודד בפריימריז בבית היהודי:

יש את המושג הזה של "מדבר בגובה העיניים" – אז נתניהו לא מדבר בגובה העיניים. לא באחד על אחד ולא דרך מרקע הטלוויזיה. יש מי שזה בדיוק מה שמחפש במנהיג – שיהיה מורם מעם ומורם ממך. ויש מי שזה מעורר אצלו אנטגוניזם. אהוד ברק כיפתר לי פעם במו ידיו כפתור בחולצה שהיה פתוח. ציפי לבני הציעה לי פעם באמצע שיחה בינינו לתפור לי כפתור מתנדנד בז'קט. אני לא יכול לדמיין את נתניהו נוהג כך. והאמת? אני גם לא מצפה ממנו.

שעיה סגל, לשעבר חברו ויועצו הקרוב של נתניהו:

הוא צ'ארמר. כוחו בפיו, הוא יודע להגיד את הדברים הנכונים לכל בן אדם שנמצא איתו במגע או מדבר איתו, הוא נותן את התחושה שהוא מתכוון לזה ובאמת אכפת לו מהאנשים שהוא מדבר איתם – זה בפירוש שובה לב. בהתאם לבן אדם הוא יודע לחבק, לתת צ'אפחה או לתת את החיוך. הוא יודע לדבר עם אנשים, הוא יודע לשבת איתם, ולתת להם את היחס כאילו הם החשובים בעולם. גם בקרב כלל הציבור שהוא לא בא איתם במגע, הוא יודע להיות צ'ארמר. כולם יודעים שכוחו בהופעותיו, הוא יודע מה זה תקשורת המונים, איך לתקשר עם ההמונים, זה דבר שלא לכל אחד יש. לנתניהו יש את הדבר הזה.

מרים פיירברג, ראש העיר נתניה ומקורבת לנתניהו:

נתניהו קורץ מחומר של מנהיג ואין על כך חולק. הוא ניחן בתכונות מולדות של כריזמה, נוכחות, קול וכשרון נדיר לרתק קהל. אורטור מעולה. כמי שמכירה אותו מקרוב אני יודעת שהוא אדם טוב וחף מכל טיפה של רוע, אלא שהוא מתקשה בכל מה שקשור ביצירת קשרים בין אישיים עם הסובבים איתו ולכן אנשים מסוימים שבאו עמו במגע לאורך השנים והיו מוכנים לעשות הכל בשבילו מצאו את עצמם נפגעים מהתנהלותו, למרות שאין לי ספק שלא הייתה לו כוונה לפגוע בהם.

גם כשיש דברים מקצועיים הקשורים לעיר נתניה ושאני חשה שהעיר קופחה ולא זוכה ליחס שהייתה אמורה לקבל – ברגע שהוא מבקש ממני להתייצב לסייע לו אני מתייצבת. כנראה שהוא באמת קוסם. לפעמים לפני פגישה עמו אני מתכוננת להעלות טענות, לקטר וכבר בתחילת השיחה איתו כל תחושת הכעס נעלמת.

נתניהו הוא מסוג האנשים שלא ניתן להתעלם מהם, הוא אדם שזוכה להערכה רבה בארץ ובעולם. בעל יכולות נדירות להמריא מנקדות השפל בה היה למשל לפני זמן קצר להישג המדהים ולגרוף תמיכה עצומה בבחירות, כפי שעשה.