פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שתי שאלות מנתניהו, שאלה אחת מגנץ: הסקר שפרץ את הסכר

      כשהליכוד המבוהל מאשים את יו"ר "חוסן לישראל" בחטא הנורא מכולם, הוא מזמין חקירה נגדית, ומצעד הגנרלים-פוליטיקאים של ישראל יודע את התשובה

      שתי שאלות מנתניהו, שאלה אחת מגנץ: הסקר שפרץ את הסכר
      צילום: אבי כהן, עריכה: תומר לוי

      הסוקרת הטלפונית שהתקשרה השבוע, לאחר נאום בני גנץ, ממכון "גיאוקרטוגרפיה" הייתה חביבה, עניינית וסבלנית כשהקריאה את הרשימה האינסופית של מפלגות שהעמידו דוכנים בשוק הבחירות. היו לה שאלות על ההעדפה ועוצמתה, על חיבורים שונים, כגון איך תצביע אם אורלי לוי-אבקסיס תצטרף לגנץ, והמפץ הגדול, מזעזע המציאות - האם מיזוג בין כולנו בראשות משה כחלון לתנועת ביחד של יום-טוב סמיה ישנה את עמדתך.

      ואז באו שתי השאלות המעסיקות את בנימין נתניהו יותר מכל, ערב הכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אם להגיש נגדו כתב אישום. מנדלבליט הוא כעת במצבו של שוטר תנועה שתפס נהג בביצוע עבירה. הוא מתקרב למכוניתו כדי לרשום לו דו"ח. הנהג חי באשליה שלא הכל אבוד. אולי ישכנע את השוטר שטעה - לא רק שהנהג לא חצה צומת באור אדום, אלא שאין שם בכלל רמזור. לחילופין, יפציר בו להסתפק באזהרה. השוטר מתעקש? טרם ננעלו שערי שמיים. בטופס מודפס במפורש שניתן לפנות לתביעה המשטרתית בבקשה מנומקת לבטל את הדו"ח. אולי זה יצליח. אלא, כמובן, אם יושבים שם שמאלנים, או כפי שנתניהו כתב בדף התעמולה שהכין בעת חקירתו בפרשת עמדי, "לבדוק את הרקע של החוקרים - מפא"י." אז כבר לא היה ראש ממשלה ומן הנמנע היה לטעון שהחקירה היא מזימה להפלתו. לכן הטיחה החשודה שרה נתניהו בחוקריה שברצונם לסכל את שובו לראשות הממשלה.

      כן ולא, הלוואי

      ואלה שתי השאלות שהציגה הסוקרת במצוות שולחיה, משמע בהזמנת לקוחותיהם, שזהותם נשמרת כסודות גרעיניים בארכיון בטהראן: (1) "האם לדעתך מפעילים השמאל והתקשורת לחץ על היועץ המשפטי, כדי שיגיש כתב אישום נגד נתניהו"; (2) "נתניהו לא קיבל כסף, אלא סיקור אוהד. האם לדעתך זהו שוחד?"

      לא קשה לנחש מי מקווה שהתשובות תהיינה, בהתאמה, כן ולא. מותר גם לשער שהתוצאות תתפרסמנה אם התוצאות ישביעו את רצון המזמין. המאבק על הכרעת מנדלבליט - מהותה, עיתויה, השפעתה על הבחירות ועל הרכבת הממשלה החדשה בכנסת הבאה - גולש לסקרי דעת הקהל. אם יספקו נתונים שמישים, ינופפו בהם. אם לא, יצניעו אותם. הכל לפי תגובת עם הסקר.

      השקת קמפיין חוסן לישראל בראשות בני גנץ, גני התעורכה, תל אביב 29 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      שבירת מחסום הפקפוק. גנץ ויעלון (תצלום: ראובן קסטרו)

      אבל עוד נתניהו נלחם על חייו בזירה אחת, הגיח מאחור הסוס הלבן של הבחירות ועקף אותו בשאלת המחץ, "איזה בנימין את/ה רוצה". גנץ, כשהתמנה לפני שמונה שנים לרמטכ"ל, נזכר שהוא גם בנימין; כמו נער בר מצווה גמלוני, בקיץ הנצחי של עבודת השדה במושב, הלובש באירועים חגיגיים מכנסיים ארוכים.

      הגדולה בהצלחות גנץ, המשתקפת בסקרים, היא שבירת מחסום הפקפוק. הוא נראה כמו ראש ממשלה, הוא מדבר כמו ראש ממשלה, יעלה על הדעת שיהיה ראש ממשלה. זה מדד הרה"מיות. אבי גבאי לא נראה/מדבר/יכול להיות רה"מ. יאיר לפיד נראה ומדבר כמו שחקן המלוהק לתפקיד מועמד לרה"מ - הרי איש אינו טועה לראות בקווין ספייסי או במרטין שין נשיאי-אמת (אם כי בהשוואה לדונלד טראמפ, זה אינו כה מופרך). ציפי לבני, תהיה התמיכה העממית בה אשר תהיה, חזקה במדד הרה"מיות. נתניהו, שצלל לתחתיתו במוצאי רצח יצחק רבין, הגיע אליו בעימות המשודר עם שמעון פרס, ערב בחירות 1996. לא משנה מה נאמר שם. חשוב שנוצר שוויון חזותי בין המתמודדים. אותה חליפה, אותה מכובדות, אותו פודיום, עם יתרון לפרצוף החדש.

      גנץ הקדים והשיג שוויון-שהוא-יתרון זה חודשיים לפני הבחירות. עכשיו הוא, כמו מובילי הטבלה בענפי ספורט, תלוי בעצמו. אם לא יאבד נקודות, ינצח. עניין של תנופה יותר מאשר של מספרים. בוז'י הרצוג, יחד עם לבני, קיבל לפני ארבע שנים בקלפיות מה שהסקרים נותנים כיום לגנץ - והפסיד. נציגי הסיעות באו לנשיא ריבלין, להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, והמשחק נגמר ברגע שמשה כחלון אמר, "נתניהו". לא עוד. במשחק החדש, לא יפתיע אם גם אחמד טיבי ימליץ על גנץ, לפחות לזכות קדימה בניהול המיקוח.

      "מינוי טוב"

      "פטריוט", כינה גנץ השבוע את נתניהו, בעקיצה על יחסיו עם "רב המרצחים יאסר ערפאת". לאמור, ראש ממשלה עושה מה שראש ממשלה מבין שהוא מוכרח לעשות. מנחם בגין נאלץ להחזיר את סיני ולהרוס את ימית - הצנחן הטירון גנץ איבטח את ביקור אנואר סאדאת בישראל. יצחק רבין בלע את רוקו ולחץ את ידו של ערפאת בדשא אצל קלינטון. אפשר גם להוסיף, כשגנץ היה רמטכ"ל, הלוחם המהולל בטרור נתניהו, סרבן שיחרור המחבלים תמורת בני ערובה, הוא ששילח לחופשי אלף טרוריסטים תמורת גלעד שליט.

      פטריוט, אמר גם נתניהו על גנץ, אדם רציני, יוצא מן הכלל. הציטוט המלא, מתוך דברי נתניהו למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, באפריל 2011, התייחס גם לגדי איזנקוט. ההקשר: ביטול מועמדותו של יואב גלנט לרמטכ"ל. עד אז היה נתניהו אדיש עד כדי רשלנות, בובה שבחוטיה מחזיק אהוד ברק. "אני מסתכל בתיק", הטיח בו ראש חטיבת ביקורת הביטחון, האלוף במילואים יעקב (מנדי) אור. "במינוי גלנט היית מעורב במידה נמוכה". נתניהו הפיל את התיק על ברק. "הוא הציג לי את האפשרות של המועמדות שלו. הכרתי את גלנט מהתקופה שהוא היה מפקד השייטת וכשהוא היה המזכיר הצבאי של שרון. הייתי שר אוצר. הוא בא אלי לא פעם כדי לקבל כסף לדברים שונים ויצא לי להתרשם ממנו. התרשמתי ממנו לטובה. היה לו גם שם, שם של מפקד טוב, מפקד קרבי. אני חשבתי שזה חשוב, והתכונה הזאת, בסופו של דבר, בעיני, יש לה ערך גדול. אחרי שהוא בא והציע, אמרתי, בבקשה, תמנה אותו, אין שום בעיה".

      מינוי גלנט גרם לפרישת המתמודד המאוכזב, האלוף גנץ. זה קרה שנה וחצי לאחר מינוי גנץ לסגן הרמטכ"ל, כפתרון למחלוקת בין ברק לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי. בעיתונות ידעו ודיווחו; נתניהו "לא זוכר חיכוך גדול, לא זוכר מתח". נתניהו, לרוב חמוש במכ"ם משוכלל לאיתור סכנות פוליטיות, לא היה ב-2009 ואף לא ב-2011 הראשון לזהות איום בגנץ. כשברק עידכן אותו שבכוונתו למנות את גנץ לסרמטכ"ל, "אני חושב שזה נראה לי טוב. גנץ נראה לי סביר וגם קיבלתי את זה. אני יכול להביע גם התנגדות, אם זה לא נראה לי, אבל נראה לי שגנץ היה בסדר גמור, היה מינוי טוב".

      נתניהו
גנץ (לשכת העיתונות הממשלתית , Kobi Gideon)
      סיכום ראיון היישר לקמפיין. נתניהו וגנץ (תצלום: קובי גדעון, לע"מ)

      כשנתניהו הבין שאגדת הלוחם בטרור ששיווק התרסקה במפגש עם המציאות, סיגל לעצמו מופע חדש - מפציץ הפרסים. כשהניח לברק לבחור לו רמטכ"ל, התעניין רק במידת הלוחמנות שלו, בנכונותו להירתם למבצע הגדול. גלנט, איש הקומנדו הימי, מפקד "עופרת יצוקה", הלם לכאורה את תנאי המכרז, עם טייסת אף-15 בין השיניים. גנץ נחשב רך יותר: הנהג שלנו חברה'מן, הוא לא כל כך ייקח אותנו לאיראן. נתניהו סיפר למבקר המדינה שלמרות נטייתו למנות את גנץ, בנפול גלנט, ניקר לו ספק. "רציתי לראות את איזנקוט בגלל המרכיב שעניין אותי אז גלנט, כי הוא נחשב למפקד שטח מאוד טוב. זאת הסיבה שאני רציתי לראות אותו ולתהות. אני יודע שזה הולך להיות גנץ, אבל אני בכל זאת רוצה לבחון את העניין של איזנקוט, בגלל זה".

      לולא אמר לו איזנקוט, לדברי נתניהו, "זה לא אני, זה הוא, אני לא מתאים עכשיו", יתכן ש"הייתי מתלבט עוד 24 שעות" לפני הבחירה בגנץ, אבל כך "זה נגמר באותו רגע". גנץ לא הסתיר את שאיפתו להפסיק את חופשת השיחרור ולחזור לצבא כמפקדו. "בני אמר, תחליטו כפי שתחליטו, אני מאוד רוצה". סיכום הראיון, היישר מפי נתניהו לסרטונים של אחת משתי המפלגות המובילות בסקרים (רמז מוצפן: לא הליכוד): גנץ, כמוהו כאיזנקוט, "עשה עלי רושם יוצא מהכלל של פטריוט, איש רציני, מצוין". בגלל רגישותו הידועה של נתניהו להפרות חוק, קלה כחמורה, הוא שאל את גנץ גם "דברים אתיים. רציתי לדעת, אם יש לך בעיה...מרפסת...תגיד לי עכשיו, אז נדע, כי הדברים האלה יכולים תמיד להתפתח. גנץ סיפר לי מה שהיה", בניתוח התוספתן שהזדקר מביתו בראש העין עד שנכרת. "זה היה הסיפור כאן. לא היה משהו אחר". מתפקודו של גנץ כרמטכ"ל רווה נחת: "הרגיע את המערכת".

      כבר הייתה כזו

      פוליטית, נתניהו הסתכל אחורה, לאשכנזי, ולא קדימה, אף ששלושה מכל ארבעה רמטכ"לים, או למצער שניים משלושה - הפער תלוי כעת בהחלטת אשכנזי - נכנסו לפוליטיקה. אין שום חידוש ב"מפלגת הרמטכ"לים", גנץ ומשה (בוגי) יעלון ובתוך שבועיים יתברר אם גם אשכנזי. כבר הייתה מפלגה כזו. היא נקראה מפלגת העבודה, ולמעלה מעשור ברציפות, מאז תחילת שנות ה-80, היו בה שלושה רמטכ"לים לשעבר - רבין, חיים בר-לב ומוטה גור. היא היתה מפלגת רבי-אלופים גם בשלוש השנים שלאחר מלחמת יום-הכיפורים ועד לעריקת משה דיין לממשלת בגין, עם דיין, רבין ובר-לב.

      מתוך 20 הרמטכ"לים, עד לאיזנקוט שעדיין לא התחיל להצטנן ולאביב כוכבי, התנזרו כליל מפוליטיקה רק חמישה - יעקב דורי, מרדכי מקלף, חיים לסקוב, דוד (דדו) אלעזר ומשה (וחצי) לוי. אם אשכנזי יישאר שוב בחוץ, שישה. אלעזר מת לפתע שנתיים לאחר פרישתו המאולצת. לוי הוגבל באיומי יורשו דן שומרון לצאת נגדו למלחמת חרמה, נקמה על שהעליל עליו, אם יעז לבקש תפקיד ציבורי. דורי, מקלף ולסקוב היו שלושה מחמשת הרמטכ"לים הראשונים, לפני שהתפקיד קיבל נפח ציבורי, וגם לא התאימו לפוליטיקה בתכונותיהם.

      דוד בן גוריון עם חיילי צה"ל. יולי 1960. (AP)
      לבד עם ההכרעות הגורליות. בן גוריון עם חיילי צה"ל, 1960 (תצלום: AP)

      כיום, אחרי דיין ורבין, בר-לב וגור, ברק ויעלון, שאול מופז ודני חלוץ, רפאל (רפול) איתן ואמנון ליפקין-שחק, קשה לשחזר זמנים אחרים, כשהביטחון היה בן-גוריון והרמטכ"ל היה רק ראש המטה שלו. דורי, יליד המאה ה-19, לא היה מרכזי בניהול מלחמת תש"ח. מעליו היה - עד שבן-גוריון סילק אותו - ראש המטה הארצי, ישראל גלילי. בן-גוריון קיבל לבדו, לעתים נגד עמדת המטכ"ל כולו, את ההכרעות הגורליות. למטכ"ל לא היו עתודות, להטיל לחזיתות השונות. ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, היה המוציא לפועל הראשי של הוראות בן-גוריון.

      כוח כבידה פוליטי היה לא לרמטכ"ל הדהוי, אלא למפקדי השדה, אלופים כיגאל אלון ומשה כרמל. אחריהם, לא אחרי דורי, נהה הנוער; אלא שהם לא השתייכו למפלגה הנכונה. במונחים חברתיים-כלכליים, הם נמצאו שמאלה ממפא"י, בעד סוציאליזם גורף. ביטחונית-מדינית, ימינה ממנה, נגד נסיגות משטחים שאליהם הגיע או יגיע צה"ל מעבר לגבול הבינלאומי. בן-גוריון, שבנסיבות אחרות היה מסוגל למנות את אלון לרמטכ"ל ולהכשיר אותו להנהגה הפוליטית, דחף אותו החוצה וקידם על פניו את דיין - גם סוחף בכשרונו (אם כי מובהק בחובבנותו הצבאית), גם נאמן מפלגתית.

      המוקד לא היה רעיוני, אף שבתחילת שנות המדינה לא זילזלו גם בחשש פן הגורמים שמשמאל למפא"י, עם הקצונה האוהדת אותם, יתמכו בסובייטים נגד המערב במלחמת העולם השלישית. המבחן היה מקור הסמכות: בן-גוריון, כראש הממשלה ושר הביטחון, או ראשי מפ"ם יצחק טבנקין ומאיר יערי, שהעדיפו להישאר מחוץ לממשלה.

      הפנקס האדום

      הביטוי האירגוני לסינון הפוליטי היה פנקס החבר בהסתדרות ולמעשה במפא"י. ההיסטוריון ד"ר ניר מן, במחקרו המאלף על תולדות מחנה המטכ"ל, מצטט קצין בשלישות הראשית שסיפר על דוד חסמן, סגן מפקד מחנה המטכ"ל, "שהיה המודיע - שטינקר - של מפא"י בשלישות. הוא בא אלי לבדוק אם מצוי ברשותי 'פנקס אדום'. לפני אחת ממערכות הבחירות נתן לי חסמן מעטפות סגורות, להעביר למרכז מפא"י בתל אביב. למזלי, המשרדים היו סגורים. החזרתי לו את המעטפות ואמרתי שאינני מעוניין להתעסק בזה".

      פתק ההצבעה, א', כיוון ל"מפלגת פועלי ארץ-ישראל ובלתי-מפלגתיים". בלתי-מפלגתי, כגון ידין, היה קביל כרמטכ"ל. מפא"יניק כדיין - עוד יותר טוב. רק לא מי שמזוהה עם יריבי מפא"י. לכן לא מדויק לייחס את עיכוב קידומו של אלוף בולט כמו רבין למשקעי העבר, ההתרסה נגד פירוק הפלמ"ח שבין מפקדיו היה רוב גדול למפ"ם; בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 הפריע יותר ההווה. רבין הצטייר כמקורב לאחדות העבודה ואישית לאלון. דיין ופרס ניסו לבלום אותו. פרס רצה, אחרי צבי (צ'רה) צור, במינוי בר-לב לרמטכ"ל, ומאחר שגם בר-לב בא מהפלמ"ח והסתייג מפירוקו, ברור שההתנגדות לרבין היתה על רקע אישי.

      משה דיין ומנחם בגין במליאת הכנסת, הממשלה התשיעית, 1978. (AP)
      יודע לגנוב לבד. דיין ובגין (תצלום: AP)

      לאחר סירובו של ידין לעבור מהצבא לפוליטיקה ולהוון שם את המוניטין שלו כמארגן ובונה כוח, אם כי לא כמצביא, נוצרה דמותו של הרמטכ"ל כאישיות בעלת משקל ציבורי במלחמות מוצלחות - דיין ב"קדש", רבין בששת הימים, בר-לב כשהתיקו-מינוס במחיר כבד במלחמת ההתשה הוצג כסיכול מנצח של שאיפות האויב.

      הדגם היה דיין. לכל הסיפורים הידועים על רמטכ"ל כפרא אדם מוסיף ניר מן שני יהלומים. נחמיה קין, אז רב-סרן ומזכיר הפיקוד העליון, במטכ"ל שברמת גן, ולימים אלוף וראש אגף האפסנאות, ראה "פעם את הג'יפ של ראש אג"ם, אלוף משה דיין, על יד המוט המורם של שער הכניסה למחנה, ודיין עמד והשתין על העמוד לנגד עיניו ההמומות של הש"ג. פעם אחרת, כשנסעתי צפונה, זיהיתי את הג'יפ שלו חונה בשולי הכביש וראיתי אותו בתוך הפרדס. עצרתי ושאלתי אותו אם הוא צריך עזרה. דיין אמר לי, 'לא, לא, אני יודע לגנוב לבד'".

      הכרזה נועזת, עם חריגים. לאשר מייבסקי, שהיה באמצע שנות ה-50 חייל במחנה השלישות והתגורר בסמוך לבסיס, התבררה בזכות דיין משמעותו הכפולה של הביטוי "העלה חרס בידו". רחובות ראשיים טרם נסללו. "ביום שישי, אחר הצהרים, ראיתי להפתעתי בצמוד לגדר הבסיס את דיין, חופר לבדו בקרקע, בדרך עפר, ומוציא חרסים עתיקים. פתאום דיין הרים את ראשו לעברי וראה אותי מתבונן בו. הוא אמר לי, 'חייל, מה אתה עומד ומסתכל, בוא תעזור לחפור'. עניתי לו, 'בכבוד רב' והצטרפתי אליו לחפירה. שעה ארוכה חפרנו שנינו. אבי הבחין שאינני מגיע הביתה והשבת מתקרבת. הוא יצא למרפסת ביתנו וקרא לי. אמרתי לדיין, 'המפקד, אני מודה לך על הכבוד, אבל אני צריך ללכת הביתה'. שאלתי אותו אם יוכל לתת לי אחד מהחרסים שגילינו בחפירה המשותפת. דיין הישיר מולי את מבטו ואמר, 'לך החרס הזה לא ייתן כלום, ולי הוא ייחסר באוסף'".

      הרמטכ"ל-לשעבר המקזז

      הרמטכ"ל הפוליטי דיין, שהתפלג ממפא"י עם בן-גוריון ומעולם לא חזר אליה במלואו בגלגולה כמערך, חולל את תופעת הרמטכ"ל-לשעבר המקזז. רבין, בשידולו של אלון, היה אמור לחזור מהשגרירות בוושינגטון לאחר בחירות 1969 ולקבל את תיק החינוך בממשלת גולדה מאיר, אך צמצום מספר שרי המפלגה השאיר אותו בבירה האמריקנית. בר-לב עקף אותו - לקו בר-לב היה עדיין הד חיובי - ונכנס לממשלה לפניו. רבין נבחר במפלגתו לאחר התפטרות גולדה ועמד שלוש שנים בראשות הממשלה, אבל בבחירות לכנסת ניצח רק ב-1992, רבע מאה לאחר פרישתו מצה"ל. הוא שני רק לבן-גוריון בהחזקה בתיק הביטחון, כתשע שנים במצטבר - שנתיים יותר מדיין.

      אלופים ציוריים (עזר ויצמן, אריק שרון) הצליחו לזמן-מה יותר מרמטכ"לים שלא בחרו לעצמם מקום ומועד נכונים (שומרון במפלגת "הדרך השלישית", שם גבר עליו תת-אלוף במילואים אביגדור קהלני; מופז וחלוץ ב"קדימה"). הרשימות האישיות שהובילו שרון ב-1977 ודיין ב-1981 השיגו תוצאות דלות, שני ח"כים בלבד. ויצמן, עם שלושה ח"כים, נתן לפרס את הבכורה על פני יצחק שמיר בממשלתם המשותפת, ב-1984. "צומת" של רפול קיבלה יותר מכפליים, אך לא מימשה את כוחה והתפלגה.

      רמטכל"ים
קצינים (עיבוד תמונה , לע"מ, ראובן קסטרו)
      המסקנה אחידה: אפשר לעשות יותר ואחרת

      לפי הסקרים, כוחו של גנץ עכשיו כפול מזה של מפלגת הרמטכ"לים הראשונה, רפ"י בראשות בן-גוריון, עם דיין וצור (שנבחר אך הזדרז להתפטר לפני ההשבעה). אף שיובל שנים אין צה"ל מכריע את אויביו, יש בציבור מאגר גדול של נכונות לסמוך על מי שהיה מפקד הצבא, ובלבד שאינו מזוהה - בצדק או שלא בצדק - עם כישלון. צה"ל הוא ארגון משימתי, עם אחדות מטרה ושרשרת פיקוד. למרות בעיות ותקלות הנחשפות לעין כל בשגרה ועוד יותר מכך בחירום, נותרה מידה של יראת-כבוד כלפי מי שמשקיעים 35-40 שנים במדים. זה אשראי קצר-מועד: קל לכלות אותו ולהיחשב לפוליטיקאי מהשורה.

      דיין, עוד כרמטכ"ל שהתנגד לנסיגה מסיני לאחר "קדש", התמקם ימינה מהממשלה אך קיבל את הדין. כך גם גור, בביקור סאדאת. הרמטכ"ל היחיד שהיה בצבא ונשאר בפוליטיקה בימין הפשטני, רפול, ציית להוראת בגין ושרון לפנות את סיני והשתתף באחריות לוויתורי נתניהו (חברון, הסכם וואי) בממשלתו הראשונה. לרוב, ללא קשר לעמדותיהם לפני המינוי או בעת הכהונה, רמטכ"לים מעכלים את חוסר התוחלת במלחמות נצחיות וחותרים למכלול של פשרות והסדרים בגיבוי עוצמה צבאית.

      הסכר שנתניהו דימה להעמיד להגנת שלטונו נפרץ בשתי נקודות, הפלילית והפוליטית. כשהליכוד המבוהל מאשים את גנץ בחטא הנורא מכולם, שמאלנות, הוא מזמין שאלה נגדית: בהנחה ששאיפה לשלום וביטחון אכן ראויה לכותרת כזאת, איך קורה שהאנשים הנחשפים יותר מכל למאזן הכוחות, לסכנות, לאחריות, למחיר המלחמה, מגיעים למסקנה שהזמן שהדרג הצבאי קונה ומעניק לדרג המדיני מבוזבז ללא תכלית; שהכרח ואפשר לעשות יותר ואחרת מנתניהו. הרמטכ"ל לשעבר ברק ניצח את נתניהו כשהיה במצב גנצי - ארבע שנים לאחר השיחרור, שני רמטכ"לים אחורה. עכשיו, אם התנופה תימשך וגם תלהיב מצביעים אל הרמטכ"לפיות, יהיה על גנץ לשקול אם כדאי לו לרדת ממרום רה"מיותו לעימות משודר עם נתניהו.